הסיקריקים הציתו מחסני ענק בירושלים

מוכרח הוא לדבר עם אספסיאנוס אשר חונה מעבר לגבול הירושלמי.

ירושלים, העיר העליונה, בה חיו הכוהנים בקירבה לבית המקדש והעיר התחתונה כאחד, עומדים לקרוס. חייבים לנהל משא ומתן.

אין מעבר ליהודים מחוץ לחומה. עוברת מיכלית מים אחת לתוך עיר ציון.

הימים הקשים מלווים באסונות רבים. החיילים הרומאים, עומדים על החומה ויורים חיצים. הורגים מידי יום אנשים נשים וטף . אין להם חשבון.

הסיקריקים - המחתרת הלוחמת

הסיקריקים, אלו הבריונים שבירושלים, ניסו להפיח את רוח הלוחמה. "מוכרחים להלחם עד טיפת הדם האחרונה!".

במהלכם, גם שגו ושרפו את המחסנים, מחסני התבואה והמזון של עשירי ירושלים, אשר הועמדו לטובת הכלל בימים הקשים.

ומה שקורה כעת? זה מחזה נורא של רעב אכזרי ומות מתוך יסורים.

קרבן התמיד התבטל, אין כבשים בירושלים. הכל מוכיח כי הגלות כבר בפתחה של ירושלים הנצורה.

רבי יוחנן קורא היטב את המפה. העתיד יהיה קודר. אבל כמנהיג הוא מחויב להציל את מה שניתן.

בן אחותו, היה ראש הסיקריקים, תואר כבוד לו: אבו סיקרא.

רבי יוחנן ואבו סיקרא

קורא לו רבי יוחנן ומבקש ממנו להיות שותף לסוד ענק. "אני מוכרח לצאת מן העיר. המערכה אבודה. אבל לעם ישראל יש עוד תכניות. אנחנו חייבים להמשיך את החיים ואת המורשת. ואני מוכרח לצאת לדבר עם אספסיאנוס על זה!"

אבו סיקרא מופתע. דווקא הוא מכולם ייקרא לשתף פעולה? האם הוא יוכל לתת לרבי יוחנן לצאת מן העיר ולהגיע להסכם כניעה?? זה נוגד את כל מה שהוא מוביל כבר כל כך הרבה זמן.

אבל גם הוא ידע, כי לצדיק חייבים לשמוע. חייבים להישמע למנהיגות. זו אשר על כתפיה מוטלת שמירת המסורת היהודית בראיה של נצח!.

אבו סיקרא ביקש מרבי יוחנן כי יעשה עצמו חולה. תלמידיו יקיפו אותו וכל ישראל יידעו כי הוא חולה אנוש.

אחרי שלושה ימים בהם נצפו כל ישראל מגיעים לביתו של גדול הדור. מתפללים עליו ומבקשים שרק לא ימות. יצא הכרוז והודיע על ההלוויה.

רבי יוחנן מובל לקבורה מחוץ לחומות

הסכם היה ליהודי ירושלים עם הרומאים, שיוצאים הם לקבור את מתיהם מחוץ לעיר. כדי שהעיר לא תיטמא למתים.

וכך, תלמידיו של רבי יוחנן אוחזים במיטתו. והוא שוכב מעוטף בטלית. ונדמה לכולם כי מת הוא. וכך מלווים אותו במשמרות. גם הסיקריקים נמצאים שם. מאבטחים לדעת שאין כאן שום קונספירציה.

פתאום הציע אחד מהם, לקחת רומח ולדקור את רבי יוחנן. וידוא הריגה .

התחלחלו כולם מהצעתו וזעקו כנגדו: "הרי הרומאים עומדים כאן על החומות. ומה הם יאמרו: את רבם, את הרבי שלהם דקרו??!!

חלילה וחס. אנחנו מכבדים את גדולי ישראל!! לעולם לא נשלח ידינו בדמויות ההוד. גם לא בשל מאבק צודק".

מכבדים את מנהיגי האומה

הכבוד שרחשו גם פשוטי העם לצדיקים – היה הזכות שלהם. רבי יוחנן ניסה להציל כל מה שיכול היה . ובעיקר את המורשת היהודית שלא תעלה בלהבות.

אכן, הובל רבי יוחנן מחוץ לעיר. ואחרי שחזרו כל המלווים אל העיר. יצא מבית הקברות ופנה למחנה הצבאי. ודרש במפגיע לפגוש באספסיאנוס.

רבי יוחנן גילה לו לקצין המתוסכל, כי הוא עתיד להיות הקיסר הבא. ובתמורה לבשורה, שעדין לא האמין לה, דרש ממנו את יבנה וחכמיה.

כשנסתבר שרבי יוחנן צודק . נכנע אספסיאנוס וכיבד את הבטחתו.

חכמי ישראל גלו ליבנה. וכל חכמי ישראל הורשו ללמוד בה תורה בגלוי. שם חתם רבי יהודה הנשיא את המשנה.

והרומאים?, הם באכזריותם התנפלו על העיר, לא ויתרו על ההרג הנורא. מיליוני אנשים מצאו את מותם ברצח בדם קר. פרסות הסוסים שבישראל בוססו בדם .

מהגופות של 15.000 הרוגי ביתר הקימו הרומאים גדרות מזוויעות של עצמות, כדי להוכיח את רוב עוצמתם.

●

ביז בתמוז ובכל שלוש השבועות הבאים, בוכים ומצטערים על החורבן הגדול. ומחכים ומקווים כי תקומה תהיה לעם היושב בציון.

אבל לא שוכחים , כי את המורשת יש בידינו!. עם ישראל חי! נצח ישראל לא ישקר. ומה שרבי יוחנן בן זכאי שימר לדורות הבאים – אכן, יש בידינו.

אותה עוצמה שנתגלתה באותה תקופה – הכבוד שרחשו לצדיקים , מנהיגי הדור, הוכיחה את עצמה.

רבם לא דקרו!!

הסיקריקים, עם כל הכוחנות שבהם, נבהלו מהחשבה של ביזוי חכמים. שלא יאמרו עלינו לעולם: רבם דקרו. את הרב איננו דוקרים. יש לנו כבוד לתורה! בזכות מסירות נפשם של מורי האומה, המורשת היהודית לעולם לא תהיה למרמס.

מנהגי האבלות על החורבן, נועדו להביא אותנו להתבוננות ולחשבון נפש על הגלות וחורבן המקדש, וכן להתעורר ולהתפלל ולצפות לבניין ירושלים והמקדש ולגאולתם של ישראל.

נזכה שמהרה יהפכו ימי האבל לימי ששון ושמחה.