הנה אף על פי שדעת רבינו האי גאון, ורבי יצחק בן מרון, ור´ יוסף הלוי אבן מיגאש, והראב"ד, שאין חופה אלא הייחוד שמביא החתן את הכלה לביתו, ויתייחד עמה ויפרישנה לו, וכן פסק הרמב"ם (בפרק י´ מהלכות אישות הלכה א´). וכן דעת מרן השלחן ערוך (סימן נה סעיף א´), מכל מקום המנהג פשוט אצל כל הספרדים שאין החתן והכלה מתייחדים מיד לאחר סיום השבע ברכות של הנישואין, אלא עושים הייחוד רק לאחר סיום הסעודה [שבדרך כלל מסתיימת בשעה מאוחרת בלילה]. ועיקר הטעם, דאנו סומכים על פריסת הטלית שהיא עיקר החופה, ודלא כשיטות הפוסקים דהיינו יחוד. ותדע, שהרי מנהג העולם דחופת נדה מהני, ודלא כהרמב"ם ומרן, ומשמע דהמנהג פשוט דחופה אינה יחוד ועוד, שאם יכנסו לחדר יחוד תצטרך הכלה לכסות ראשה, דאף אם נמצא עמם בחדר הצלם ועוד ילדים, אין צריך יחוד גמור, ודי במה שמכניסה לתוך ביתו ומקום מהמיוחד להם, דכזה היא אשתו לכל דבר, וכיון שהוא מנהג מכוער ללכת לחדר יחוד קבל עם ועדה.
יש להחזיק בכל עוז במנהג גדולי רבני הספרדים ולא לעשות יחוד, ויש כמה טעמים למנהגנו זה.
א. לפי שאין ברכות הנישואין כברכת המצוות שצריך להיות עובר לעשייתן, אלא הרי הן כברכת השבח, וכל שנתייחדו אחר כך שפיר דמי. וכן כתב בתשובת רבינו אברהם בן הרמב"ם, שאין ברכות הנישואין אלא ברכות השבח. וכן כתב הר"ן (פסחים ז:), ומרן הבית יוסף (ריש סימן סב). וגם הרדב"ז בתשובה חלק א´ (סימן מה) כתב, דלא בעינן בכהאי גוונא עובר לעשייתן, כיון דהוו ברכות השבח. וכן כתב בשו"ת שמחת יום טוב אלגאזי (סימן ט´). ע"ש.
ב. אף אי נימא דבעינן בברכות הנישואין עובר לעשייתן, הנה אין הכוונה שיהיה סמוך ממש, דאין זה כברכת המצוות, אלא העיקר הוא שהברכות לא יהיו אחר העשייה, אלא קודם. תדע, אטו חתן שדיבר דברים בטלים בין החופה לייחוד האם נימא דהוי הפסק בין הברכה למצוה, אטו חשיב כברכת לולב ומצה וכדומה. ועל כרחך דכיון שאין אנו מברכים בלשון אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש אשה, אין איסור לעשות הפסק בין הברכות לייחוד, וממילא גם אם יעשו הייחוד אחר שלש שעות למה יהיה הפסק, אכתי הוא קודם העשייה ולא אחר העשייה. והנה הרמב"ם (פ"י מהלכות אישות) כתב, שאם ארס אשה וכנסה לחופה, ולא בירך ברכת חתנים מברך אפילו לאחר כמה ימים. ועיין בב"ח (סי´ סב) שכתב, דמה שמברכים שבע ברכות לאחר כמה ימים היינו טעמא שהרי מקיים מצות נישואין כל ימיו, ולכן יכול לברך ברכות הנישואין אפילו לאחר כמה ימים. ולסברא זו אין צריך לעשות ייחוד מיד אחר החופה, שהרי בלאו הכי יכולים לברך גם אחר הנישואין. ודו"ק.
ג. מרן הבית יוסף (סימן סב) כתב, דמה שאנו מברכים ברכות הנישואין קודם הנישואין ולא אחר כך כדי שיהיה עובר לעשייתן, והביא גם דברי הר"ן, דמאחר שברכות הנישואין הוו ברכות השבח לפיכך לא בעינן שיהיו עובר לעשייתן. ומיהו כיון שהרמב"ם סובר דחופה היינו ייחוד ובעינן יחוד הראוי לביאה, וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, לכן מברכים קודם היחוד. ע"כ.
ד. מפני שאנו מצרפים השיטה הסוברת שחופה אינה ייחוד. וכן כתב בספר משפט וצדקה ביעקב חלק ב´ (סימן קפז). ע"ש. והיינו דפשט המנהג דלא כהרמב"ם ומרן דסבירא להו דחופה היינו ייחוד, אלא החופה היא פריסת יריעה על גבי הכלונסאות על החתן והכלה בשעת השבע ברכות תחת היריעה. ועל כרחנו לומר כן, דאם לא כן היאך אנו מברכים שבע ברכות אחר הסעודה קודם הייחוד, ואמאי מברכים ז´ ברכות פעמיים, גם תחת החופה וגם אחר הסעודה, ועל כרחך דסומכים על הסוברים דחופה היינו פריסת הכילה, וממילא הויא כנשואה, ולכן בסעודה הראשונה מברכים שבע ברכות. וכמו שכתב הרדב"ז דסעודה ראשונה שבאולם נחשב כבית חתנים. [וראה בשו"ת יביע אומר חלק ה´ (חלק אבן העזר סימן ח´) מה שכתב ע"ז].
ומשמו של מורינו ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטייה זצוק"ל נאמר, שמנהג העולם דחופת נדה מהני, ודלא כהרמב"ם ומרן השלחן ערוך דסבירא להוי דלא מהני חופת נדה וברכותיו הוו ברכות לבטלה, [שהרי מצינו לכמה מנהגים שנהגו בהם דלא כמרן]. וגם המנהג פשוט הוא שהייחוד הוא פריסת יריעה על גבי כלונסות, ודלא כהרמב"ם ומרן דהחופה היא יחוד, ומנהגינו פשוט לברך שבע ברכות גם בכהאי גוונא, ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל כנודע. וראה הדברים בירחון אור תורה חשון תשנ"ט.
והרבה גדולים העידו שאין מנהגינו להתייחד סמוך לשבע הברכות שתחת החופה, ומהם: המשאת בנימין (סימן צ´), שיורי כנסת הגדולה (אורח חיים סימן שלט), ושער המלך (קונטרס חופת חתנים ס"ט). וכן העיד על המנהג הרה"ג רבי אהרן בן שמעון בספר נהר פקוד (אבן העזר דף טז) שטעם מנהגינו מפני שאנו תופסים עיקר כשיטה הסוברת שחופה אינה ייחוד. אך בשו"ת יביע אומר חלק ה´ (חלק אבן העזר סימן ח´) כתב שהטעם למנהגינו מפני שאנו מסתמכים על הייחוד בביתם של החתן והכלה המתקיים אחר סעודת הנישואין. וכתב שם שמנהגינו נכון וישר, והמערער על זה משתקין אותו בנזיפה שאינו חס על כבוד גדולי הדורות. ובפרט שהוא מנהג מכוער לעשות הייחוד בפרהסיא מיד אחר החופה, וכמ"ש כעין זה בערוך השלחן (סימן נה אות טו) שחופה היינו לשון כיסוי והבדל מאחרים, ובזה היא נשואה לגמרי, והביאה לא תעכב, והכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה, אך אין צריך עדי יחוד ועשרה אנשים לברכות נישואין, ושתיכף יבעול ומכוער הדבר, וכל מין חופה שנהגו לעשות זהו קנין הנישואין, כיון שכוונתם לנישואין ולהיות מובדלים מאחרים, שעומדים שניהם במקום אחד לשם נישואין, כגון שהוא מכניסה לביתו ומתייחד עמה, וכמ"ש הרמב"ם שאינו ייחוד וכו´, ויראה לי שגם כוונת הרמב"ם שאינו ייחוד גמור שיהיו שניהם לבדם בחדר אחד, אלא שיתייחדו להיות ביחד כאיש ואשתו, ועומדים זה אצל זה ומברכין להם שבע ברכות. ע"כ. ודי לנו שאין אנו מוחים באלה שעושים ייחוד מיד לאחר ברכות הנישואין, ומכריזים על זה בקולי קולות, ולא יבושו ולא יכלמו. אף שהכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה, אבל מנהגינו יש לו יסודות נאמנים ע"פ הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים, ואין להוציא לעז על הראשונים. וכמבואר כל זה בשו"ת יביע אומר חלק ה´ הנ"ל. [והגדילו עשות בכמה מקומות שחברי החתן נכנסים למקום הנשים עם החתן, כדי שילך עם הכלה לחדר ייחוד, והחתן הולך לשם עם הכלה יד ביד נגד כל חבריו הצעירים]. וכך היה המנהג אצל כל גדולי הדור הספרדים, כמו מורינו ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, הגאון רבי יעקב עדס זצ"ל, ראשי הישיבה רבי יהודה צדקה, ורבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל, ועוד.
ומה שאין מלוין את החתן והכלה לביתם אלא קרוביהם, ולכאורה היה צריך להזמין עדים לראות הייחוד, כי על ידו נגמר מעשה הנישואין, וכדקי"ל בעלמא הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה (גיטין פא:). וכ"פ הרמב"ם (פ"ג מהל´ אישות ה"ה) לענין קידושי ביאה שמתייחד עמה בפני ב´ עדים ובא עליה. וכ"פ הטור והש"ע (בסי´ לג). כבר כתב בשו"ת יביע אומר הנ"ל (אות ה´, ובמילואים דף שנב סע"ב) דנראה שבכניסה לחופה לא הצריכו עדים מאחר שכבר עשו הקידושין, מש"ה א"צ עדים לכך, ודוקא בקידושין בעינן עדים משום חב לאחרים (עיין קידושין סה:). וכן מוכח מדברי הר"ש בר אברהם בתשו´ מימוני´, ומדברי המאירי ריש כתובות שאין צריך עדים על הנישואין. וכ"כ להדיא כמה אחרונים, ומהם: האור שמח (פ"י מהל´ אישות ה"ב). וע"ש בסוף דבריו. וע"ע בשו"ת ושב הכהן (סימן ל´), שקטנה שנתגדלה א"צ אפי´ עדי ייחוד דבעדי נישואין א"צ עדי ייחוד. וכן בשו"ת זבחי צדק ח"ב (חאה"ע סי´ ה), תפס בפשיטות שאין צריך עדים, ושהמנהג שנהגו כן במקום מסויים הוא מנהג ותיקין, וטוב ויפה. ע"ש.
"...והגדילו לעשות כמה ראשי ישיבות ספרדים, שמתנים את בואם לסידור קידושין בעשיית ייחוד אחר החופה..."
והנה הדבר ידוע שמנהג הספרדים בכל הדורות שאין החתן והכלה מתייחדים לאחר החופה, אלא רק לאחר סיום הסעודה בביתם, ורק בשנים האחרונות החלו בחורים מבני עדות המזרח שלמדו בישיבות האשכנזיות לשנות ממנהג רבותינו הספרדים. והחלו גם הם בלחץ ראשי ישיבתם לעשות יחוד אחר החופה. והגדילו לעשות כמה ראשי ישיבות ספרדים, שמתנים את בואם לסידור קידושין בעשיית ייחוד אחר החופה. אולם הדבר ברור שאין לשנות ממנהג אבותינו שהוקבע על ידי גדולי הדורות. ומה שחששו שיהיו ברכות הנישואין עובר לעשייתן, הרי אין ברכות הנישואין כברכת המצוות שצריך לברך עליהם עובר לעשייתן, אלא הרי הם בברכת השבח.
וכבר כתבנו לעיל להעיר על מה שכתב הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל בספרו שכר שכיר (סימן כב) בענין ייחוד החתן והכלה מיד אחר הנישואין, וזו לשונו שם: ובספר יביע אומר חלק ה´ (חלק אבן העזר סימן ח´) לידידינו הגאון מוהר"ר עובדיה יוסף הראשון לציון שליט"א, מבאר בארוכה ענין זה, ורוצה לומר, שסומכים על מה שהחתן והכלה מתייחדים בביתם בלילה, לאחר הסעודה, ועמד שם לבאר שבברכת הנישואין הואיל והיא ברכת השבח לא צריך שתהיה עובר לעשייתן, וכן עמד שם לבאר אף שבזמן שהולכים החתן והלכה אין שם בדרך כלל עדים כשרים, רק קרובי משפחה, מכל מקום מהני כן, שאין צריך עדים לחופה. וכדמוכח מתשו´ מיימוני´, ומדברי המאירי. וכן כתבו כמה אחרונים, בהם, האור שמח, הזבחי צדק, ועוד. ע"ש. והנה אף שלא צריך עובר לעשייתן בברכת השבח, מכל מקום צריך שהברכה תהיה סמוך למאורע שעליו מברך, כמו שפסק בשלחן ערוך (אורח חיים סימן רכז סעיף ג´), אם היה יושב בבית הכסא, ושמע רעמים, אם יוכל לצאת תוך כדי דיבור, יוצא ומברך. ואם לאו לא יברך. וכן כתב הר"ן (פסחים ו:) בביאור הירושלמי, ושמע מינה שדין סמוך למאורע בברכת השבח הוא לעיכובא. עכ"ד.
ועוד י"ל, דאף שבברכות השבח לא בעינן סמוך ממש למאורע, מכל מקום בעינן שיהיה ניכר על מה באה ברכת השבח, ובברקים ורעמים אם אינו מברך תוך כדי דיבור לא ניכר על מה מברך. ומשום הכי אמרו בירושלמי שאם עבר תוך כדי דיבור משמיעת הרעם, שוב לא יברך. מה שאין כן בנידון דידן דאף שהייחוד הוא אחר כמה שעות, בסיום סעודת החתונה, מכל מקום בשעת הברכה ניכר על מה באה ברכת השבח, אף שהייחוד יבוא אחר כך. וראה בפרי מגדים בפתיחה כוללת (הלכות ברכות אות יד) בטעמו של הירושלמי, שכתב בזה"ל: "דאין ניכר על מה מברך שכבר עבר ואין ניכר השבח". גם בשו"ת ברכת אברהם ח"ד (להג"ר אברהם טריויש צרפתי, בן דורו של מרן הב"י, סימן קצא) כתב: ודעת הירושלמי נראה דבעו בהני תוכ"ד משום דאי לאו הכי נמצא שבשעת הברכה עבר עניינן מכל וכל, אבל אם לא עבר עניינן יכול לברך אפילו לדעת הירושלמי. ע"ש. ומאחר שמצינו לגדולי רבני הספרדים שהעידו שכן פשט המנהג אצל הספרדים, שאין החתן והכלה מתייחדים אלא עד אחר הסעודה, ע"כ שסמכו על החילוק הנז´. וכן העידו על מנהגינו: המשאת בנימין, שיירי כנסת הגדולה, שער המלך, נהר פקוד, ועוד.
[וזכורני לפני יותר מארבעים שנה, שהיו עורכים חופות בישיבת פורת יוסף, בנוכחות ראש הישיבה מורינו הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, ושאר ראשי הישיבה וגדולי רבני הספרדים ע"ה, ולא היו עושים ייחוד אחר החופה, ואדרבה ראו בזה מנהג מכוער לעשות כן בפני קהל ועדה].
והנה ידידנו הרה"ג ר´ שלמה זעפראני בירחון אור תורה (תשרי תשס"ה) העיר ע"ז מדברי הר"ן דבעינן עובר לעשייתן גם בברכות השבח. אלא דבלאו הכי אין המנהג כדברי הר"ן, דהא אנן מברכינן ברכות השחר בביהכ"נ, אף שהחיוב בהן היה קודם לכן, וכן בברכת אשר יצר המנהג שאין מקפידים להסמיך לברך אשר יצר תוך כדי דיבור לנטילה, אלא או כדברי האחרונים שאפשר לברך אשר יצר עד חצי שעה, או כדברי הריטב"א בפסחים (מו.), שעד שיעור מהלך פרסה יכולים לברך אשר יצר. ועכ"פ אין המנהג בדברי המצריכים לברך ברכות השבח עובר לעשייתן.
ובאחרונה יצא לאור קובץ מבקשי תורה (כג), ושם חזר ראש הישיבה הג"ר יששכר מאיר זצ"ל, על כל דבריו הנ"ל, ולא השיב על הדחייה הנ"ל. וכאשר ביקר ראש הישיבה זצ"ל בישיבתינו הקדושה "חזון עובדיה" ומסר שיעור בעניין זה, אמרו לו את הדחייה הנ"ל, והוא שמע אותה, ועם כל זה חזרו הדברים ונדפסו באותו ירחון, בלא שום התייחסות לדחייה הנ"ל. וכל הרואה דבריו חושב שאכן נדחו דברי מרן אאמו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר מכח קושיא אחת שדחתה את כל דברי תשובתו, וזה אינו, כאשר ביארנו. ובפרט שכך היה מנהג גדולי התורה הספרדים, ועל כרחנו לתרץ כנז´ כדי ליישב מנהגם של גדולי הדורות.
וראיתי לאברך אחד שכתב בספרו דמה שנתבאר בילקוט יוסף בשם שער המלך, הנה שם נתבאר ההיפך, והגדיל לעשות שהעתיק דברי הרב שער המלך, ולא הבין דבריו כלל, שהרי הרב שער המלך כתב, דראוי לנהוג כן לעשות יחוד אחר החופה "בערב שבת", ונימק שאם יעשה יחוד כרגיל אחר החתונה, הרי יהיה כקונה קנין בשבת, ומבואר להדיא שכל הנימוק בגלל שלא יהיה כקונה קנין בשבת, ומשמע להדיא דבשאר ימות השבוע היו עושים יחוד רק לאחר החתונה. והוא פשוט וברור לכל מבין. וכבר תפסו עליו בירחון יתד המאיר (סיון תשס"ז), דהיאך הרהיב עוז בנפשו בחוצפא לחלוק על מה שהנהיגו גדולי רבני הספרדים דור אחר דור. ובאמת שלא היה כדאי להשיב על דבריו ועל חלומותיו, לולי שידענא שחיים אנו בדור שאין מבדילים בין קודש לחול, וכל דבר הנדפס, בפרט בספר שנכרך בכריכה נאה, מתפעלים ממנו. וחבל מאד שבחורים צעירים עוסקים בליקוט אחר ליקוט ממחברי זמנינו, במקום להעסיק ראשם ורובם בלימוד הסוגיות והב"י, ולחדד את שכלם בחריפות, כדי שאחר כך יוכלו להבין דברי רבותינו, ועובדא ידענא בכמה מחברים צעירים שאינם עוסקים בלימוד סוגיות ודברי האחרונים, ולימודם הוא שטחי ביותר, והטעות בהבנת דברי הפוסקים מצויה אצלם. ודי בזה.
מה שאמר מרן שליט"א לראש ישיבת קול יעקב
וזכורני שמרן אאמו"ר שליט"א סידר קידושין לבן תורה אחד, וראש ישיבת קול יעקב בירושלים דרש מהחתן שיעשה ייחוד מיד לאחר החופה, פנה אליו מרן אאמו"ר ואמר לו ברבים, אביך שהיה מגדולי התורה הספרדים, לא עשה ייחוד בחופתו לפני עשרות שנים, ואם כן לטעמך נהג שלא כהוגן, נמצא אתה מוציא לעז על הקדמונים. ואכן אבותינו סיפרו לנו שכך היה מנהג כל גדולי התורה של הספרדים. וב"ה לא אלמן ישראל, ובכל הדורות היו לספרדים תלמידי חכמים גדולי תורה ענקי רוח, אלא שכמה מאחינו האשכנזים לא הכירו ולא ידעו על רבים מהם, ויש מהם שסבורים שמנהג זה נוסד על ידי בעלי בתים ספרדים, שאינם בקיאים בהלכה.
או שחולקים עליהם, ולכן מודיעים לתלמידיהם הספרדים, שלא יסכימו לערוך להם חופה וקידושין אלא אם כן יסכימו לעשות ייחוד אחר החופה. והגדיל לעשות ראש ישיבה אחד [משכונת גוש שמונים בירושלים] שאמר בפני תלמידי ישיבתו, כי אצל הספרדים היו אכן צדיקים וחסידים, ומקובלים גדולים, אבל לא היו גדולי תורה המעמיקים בהלכה, אלא עסקו בהלכה באופן שטחי, ולכן אין לסמוך על מנהג רבני הספרדים גם לענין יחוד שאחר החופה. וכאשר באו אלינו תלמידי אותה ישיבה וסיפרו לנו על הדברים הנ"ל, אחזנו בדרך השכנוע שעל אותו תלמיד לוותר על סידור הקידושין של אותו רב, ולא אלמן ישראל שרב אחר יסדר לו קידושין כפי מנהג הספרדים. וחבל שיש המזלזלים במנהגים שלנו, ולכן מכריחים אותנו לנהוג כמנהגם, כביכול אין לנו על מה לסמוך, ופסקה תורה ח"ו מהספרדים. ולכן צריכים לעשות כולם אגודה אחת להתאחד מסביב למנהגינו, [כל שיש יסוד ובסיס איתן למנהגים שלנו] ולקיים: אל תטוש תורת אמך. וכמה חבל שאותם רבנים אין יודעים על גדלותם של גאוני הספרדים, כמו הרב פרי האדמה, מהר"ח אבולעפייא, מהר"ם בן חביב, המאמר מרדכי, פתח הדביר, שרשי הים, מהר"ח פלאג´י, הר יפה ללב, חקרי לב, הרב זבחי צדק, הגרי"ח, ועוד גאוני עולם חריפים ובקיאים, אשר מפיהם אנו חיים. ובן תורה ההולך כפי מנהג הספרדים מקיים בזה ויגבה לבו בדרכי ה´, להראות קבל עם ועדה שמנהגינו מיוסדים על פי גדולי עולם ולא צדיקים ומקובלים בלבד.
מדוע היו עדי החופה שני ראשי ישיבות
ובאחת החופות שמרן אאמו"ר השתתף, ביקשנו ממנו להזמין כעדים שני ראשי ישיבות, ובתחלה מרן ביקש להביא עדים אחרים, אך כאשר אמרנו לו שיש חשיבות שיהיו דוקא אלו העדים, מאחר שאין החתן עושה יחוד אחר החופה, וגם עושה שבועה חמורה, ומקיים ויגבה לבו בדרכי ה´, מיד הסכים לזה מרן אאמו"ר, וכן היה, שאותן ב´ ראשי ישיבות גדולים בתורה שימשו כעדים בחופה של חתן שלא עשה יחוד אחר החופה כלל, ונשבע שבועה חמורה, כדי להודיע ולפרסם שיסוד מנהגינו מבוסס על פי גדולי תורה וענקי הרוח.
וידידנו הרה"ג ר´ יעקב פרץ שליט"א בספרו אמת ליעקב (חופה וקידושין עמוד ג´) כתב, דנראה דהמחמיר לעשות יחוד כדעת הרמב"ם ומרן, ברוך הוא ומאושר, ויש לנהוג כך לכתחילה. וחזר על דבריו שוב בעמוד נו. גם בשו"ת ויען יצחק ח"א (אבן העזר סימן ז´ ענף ד´), כתב, דהואיל וחדר יחוד הוא "חומרא" אליבא דכולי עלמא, ממילא גם הספרדים רשאים לעשות כן. וכן מבואר גם בשו"ת אבני ישפה (סימן קו ענף ג´) דמותר לספרדים "להחמיר" לעשות חדר יחוד. ע"ש.
היאך הרהיבו עוז בנפשם לבטל במחי יד מה שהנהיגו גדולי עולם
אולם תימה תימה אקרא, היאך הרהיבו עוז בנפשם לבטל במחי יד מה שהנהיגו גדולי עולם, דור אחר דור, עד אחרון מורינו הגר"ע עטייה זצ"ל, שקטנם עבה מכרסינו, וכבר ביארנו מקור מנהגינו בטוב טעם, ובפרט שהוא מנהג מכוער לנהוג כן. וגורם לכמה מכשולות כידוע. ומה שייך כאן "רשאים להחמיר" אדרבה זו קולא ולא חומרא לנהוג מנהג מכוער בזה, וגם להכשיל את הכלה שתצא מחדר יחוד בגילוי ראש. ובפרט דמצינו להרב עזר מקודש (סימן נה ס"א) שצידד לומר בדעת הרמב"ם, דצריך שהבית יהיה של החתן לצמיתות, ולא מהני מה ששוכר את חדר היחוד מבעל האולם. ע"ש. והראשון לציון הרב ישא ברכה (סימן ט) כתב, שלפי דעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך צריך שהיחוד יהיה בבית שידורו בו, ולא חדר עראי באולם השמחות. ע"ש. ואף שיש חולקים בזה בדעת הרמב"ם, איכא טעמא אחריתא משום כיעור, דאף שהשבר פשט בחתונות של האשכנזים, איכא כיעור בפני המון העם.
ומה שטענו שכן דעת מרן, אטו לגדולי הדורות הספרדים, לא שמיע להו דעת מרן בזה, בודאי שידעו גם ידעו מה היא דעת מרן, ועם כל זה החזיקו כמנהג. ומה לנו לבטל במחי יד מנהג שסמכו ידם עליו גדולי הדורות, ונסחפים בזה אחר הסבורים שכל מנהגינו באים מהמון העם. ולא על פי גדולים.
ואכן אצלינו בישיבה המעטירה "חזון עובדיה" אנו מנהיגים בכל תוקף שהבחורים לא יעשו חדר יחוד אחר החופה, וגם לא ילכו לחדר צדדי להצטלם באמצע החתונה, כי יש בכך מכשול, שמיד אחר שהחתן לוקח את החתן לחדר צדדי ומייחדנה לו, הכלה צריכה לכסות ראשה, אף אם לא היה יחוד גמור.
"וגם הגרש"ז אויערבך זצ"ל, אמר שאינו מתנגד לחתן ספרדי שישבע"...
ומכאן יש להעיר עמ"ש בקובץ מבקשי תורה (כרך ח קובץ מ עמ´ יח) לבטל מנהג הספרדים להשבע בכתובה. ע"ש. ונעלם מעיני הכותב כל המקורות שהובאו בשובע שמחות הנ"ל, בהאי ענינא ושמנהג זה הונהג כבר בדורו של הרמב"ם. ושם הובא משם הגרי"ש אלישיב שליט"א שלא הסכים עם כמה מהרבנים האשכנזים שאינם משביעים את החתנים הספרדיים, ונזדעק עליהם שא"א לחשוב על עצמנו חכמים מחכמי הדורות הקדומים. וגם הגרש"ז אויערבך זצ"ל, אמר שאינו מתנגד לחתן ספרדי שישבע, רק נותן את קריאת הכתובה לרב ספרדי והוא יעשה בכל כמנהגו. ועוד אמר הגרש"ז זצ"ל שלא יכול להיות שראש ישיבה ימנע מהחתן לישבע, שהרי זה מנהג שנהגו כן בכל הדורות, וכל אלו שנהגו לישבע ימשיכו במנהג זה. ע"כ.
(באדיבות ´יום ליום´)