רבים הפסוקים בתורה הקדושה המדברים כביכול לקב"ה יש גוף כגון: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות, כ"ד, י') "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשית, ו', ו') "רֹאשׁ֖וֹ כֶּ֣תֶם פָּ֑ז קְוֻצּוֹתָיו֙ תַּלְתַּלִּ֔ים שְׁחֹר֖וֹת כָּעוֹרֵֽב" (שיר השירים ה יא).
>> למגזין המלא - כנסו <<
גם בחז"ל רבות הדוגמאות לכך, אולם רבנו הרמב"ם בספרו מורה נבוכים, התמודד עם בעיה של "הגשמת האל" כזו העולה מפשטי הפסוקים, והכריע שאין לאל גוף, כדבריו בי"ג עיקרים: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ אֵינוֹ גוּף. וְלֹא יַשִּׂיגוּהוּ מַשִּׂיגֵי הַגּוּף. וְאֵין לוֹ שׁוּם דִּמְיוֹן כְּלָל".
כל זאת למרות שנאמר בתורה במפורש שהאדם נעשה "בצלם" אלוקים, ואפשר היה להבין כי לאלוקים יש "צלם ודמות" והאדם נוצר כתואר תבניתו, ככתוב: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית, פ"א, כ"ו–כ"ז), אולם הרמב"ם נלחם בדעה זו, וסובר שאין לייחס לה' גשמיות, ואף סובר שמי שמייחס לה' כך נחשב ככופר ומין.
כדי להתמודד עם הקושי בפשטי הפסוקים הרמב"ם השתמש בשיטה שהיא "פרשנות" שהיא לא בהכרח ההסבר הפשוט, והוא הסביר שיש הבדל בין "צלם" לבין "תואר" כך שאת המושג "צלם" שנאמר בפסוקים, הוא לא "צורה דומה" של האלוקים והאדם, אלא הוא רק מתאר את המשמעות הרעיונית, ואילו "תואר" מלמד על הצורה הגשמית.
הרמב"ם (פ"ג מהלכות תשובה הלכה ז') כתב "חמשה הן הנקראים מינים... והאמור שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה". והראב"ד כתב "ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".
לאמור: הראב"ד סבור כהרמב"ם שיש איסור על הגשמת האל, אולם הוא התרעם על פסקו הקיצוני של הרמב"ם, שמי שסובר כך הוא מין, שכן אלו למדו זאת מה"מקראות", ומה"אגדות המשבשות את הדעות", ומה אשמים אלו בהבנה שגויה כאשר התורה בפשטות נקטה כמו הבנתם.
ב'מרכבת המשנה' לגאון רבי שלמה רפופורט מחלמא הגדיר את "הגדולים וטובים שהלכו בזאת המחשבה"' כפי שכתב הראב"ד כעובדי עבודה זרה, וכך דבריו: "ותמהני, דודאי כל מין בדעתו שהאמת אתו, ומכל מכל אין לו חלק לעולם הבא, דחמור שגגת אמונה זרה... ולמה יגרע אמונת הגשמה משאר אמונה זרה...".
בקונטרס ספר הזיכרונות בספר דברי סופרים (דף כ"ח ע"ב) להגה"ק ר' צדוק הכהן ז"ל מלובלין הביא שלכולי עלמה יש איסור על הגשמה, אולם המחלוקת בין הרמב"ם לשאר הראשונים, האם מדובר במין או רק חוטא גדול, וכך דבריו:
"אמנם ודאי גם הם (הרמב"ן והראב"ד) מודים שהמאמין בגשמות חוטא גדול, אלא שאינו בכלל המינים ויש לו חלק לעולם הבא, אע"פ שחטא ועבר על אזהרת התורה... אף שהוא מתוך תמימות אמונתו בתורה ובדברי רז"ל כפשוטו וכו',.
הרדב"ז (שו"ת ח"ד סי' קפ"ז) סינגר על אלו מהמון העם המאמינים בהגשמה, שהרי כך למדו מפסוקים מפורשים, ומדובר בגדר "אנוס", ודלא כדברי הרמב"ם שסבר שהמאמין בגישום הוא כופר ומין.
הראיה שהרדב"ז הביא שהמאמין בגישום הוא לא כופר, הם מדברי האמורא הלל שנקט שאין משיח לישראל, כיון שהלל למד כך הלכה למעשה, ובדרך העיון, וברור שהוא לא כופר אלא רק "אנוס", כיון שכך עלה לו אליבא דהלכתא (ולמרות ששאר רז"ל הבינו שיש משיח לישראל), לא צנזרו את דבריו בתלמוד בבלי, אלא הביאו את השמועה מפיו. כך אלו שלומדים שלקב"ה יש גוף - הם לא כופרים, אלא רק "אנוסים", וכך דברי הרדב"ז:
"לא נקרא בשביל זה כופר, והרי הלל היה אדם גדול וטעה באחד מעיקרי הדת שאמר (בסנהדרין צט.) אין להם משיח לישראל שכבא אכלוהו בימי חזקיהו... ומפני זה הטעות לא חשבוהו כופר ח"ו דאם לא כן איך היו אומרים שמועה בשמו? והטעם מבואר כיון שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת, ואם כן אנוס הוא ופטור, אף הכא נמי טועה בעיונו".
החולקים על הרמב"ם סברו, שלא יתכן שיהודי שלמד פסוקים מפורשים ואגדות חז"ל יוגדר ככופר ומין, אלא שהאמת היא לפי הרמב"ם שחז"ל כמו בתנ"ך השתמשו ברמזים ודרשות, ולכך התמימים מהמון העם שלא הבינו את עומק דברי חז"ל, הבינו בטעות שהמדובר על אל' שיש לו דמות וגוף.
ברם, מקור קדום מבית שני מסביר לנו מה סברו חז"ל, והן הן הדברים כפי פרשנות הגאונים והרמב"ם.
המקור הוא יוסף בן מתתיהו בספר 'נגד אפיון', (ספר שני, ט"ז) שכתב כך: "וכה למד משה [רבנו] את העם לאהוב את העם לאהוב את האל כי הוא בורא הכל לתכלית בני האדם בכלל ובפרט ויוצר כל דבר טוב ורע, וצריכים להתפלל אליו בעת צרה. הוא הודיע את עמו כי עיני ה' משוטטות בכל הארץ ואי אפשר לשום אדם להסתתר ממנו, לא במעשה ידינו ותהלוכותינו אף לא במחשבות לבנו. עוד זאת באר משה, כי האל' לא נולד ולא נוצר ולא ישתנה עד נצח נצחים, הוא נעלה ונשגב על כל הוד והדר ולא ישערהו בן תמותה, ואף כי ידענו את ידו החזקה, הנה נעלמה ונסתרה מאתנו עצמותו ואיכותו".
וכתב עוד יוסף בן מתתיהו באות כ"א: "ואלה הם הדברים אשר נצטווינו ונזהרנו לשמרם וידועים הם לכל. הדבר הראשון הוא על אחדות האל', כי הוא על הכל ובכל מקום כבודו, הוא שלם ותמים, הוא היוצר והמחיה את הכל. הוא ראשון ואמצעי וסוף כל דבר (היה הוה ויהיה), הוא גדול בכל מעשיו ונורא בכל פעולותיו, ומרומם בכחו ובגבורתו, אבל אי אפשר להשיגו ולהעריך את גדלו ותפארתו, ואין כל תואר לשערהו... ואין נכון להעלות במחשבה תמונה או תבנית לאל', כי הוא רואה רואה ואינו נראה".
כבר רבותינו הגאונים עמדו על ההסבר האמיתי בפסוקי התורה ואמרות חז"ל, שלא מדובר ח"ו בהגשמה, אלא באל שאין לו גוף, וכפי שהרמב"ם במאמר תחיית המתים (אגרות הרמב"ם דף ח עמוד א') הביא בחריפות:
"שכבר פגשנו אדם שהיה נחשב שהיה מחכמי ישראל... והוא היה מסופק אם השם גשם עין יד ורגל בני מעיים כמו שבא בפסוקים, או אינו גוף. אמנם אחרים שפגשתי מאנשי קצת ארצות פסקו לגמרי שהוא גוף והחזיקו לכופר מי שהיה מאמין חילופו וקראהו מין ואפיקורוס, והבינו דרשות רבות על פשוטיהן... וחושבים שהם חכמי ישראל והם הם הסכלים שבבני אדם ויותר תועי דרך מהבהמה וכבר נתמלא מוחם משיגעונות הנשים הזקנות ודמיונם הנפסקות כעורים וכנשים".
גם רבי אברהם בן הרמב"ם (קונטרס מלחמות ה' בתוך אגרות קנאות דף טז) כתב דברים חריפים, ונראה מדבריו שבאותם ימים היו יהודים רבים שהאמינו בהגשמת האל:
"ומי שחולק ואומר שיש לבורא יתברך יתעלה דימוי דמות או תמונה או דמיון גוף... כופר באמת קונו ונותן לו דמיון, ולפיכך הוא מין ואין לו חלק לעולם הבא... כי רבים מיושבי האיים והקצוות הרחוקים טועים בזה העיקר הגדול, ונתלים בפשטי המקראות ובפשטי המדרשות וההגדות".