מבט מאיר על פורים שישנה לכם את כל החג

שאלו אותו מדוע והוא השיב: למה המן רצה להשמיד את כל כך ישראל ביום אחד? הוא ידע בלבו שאולי הוא ייכשל. הרי אף אחד לא הצליח. ואולי זה יהיה חג. הוא לא פירגן לנו יותר מיום אחד. וכי בגלל שהמן לא פירגן לנו אני צריך לסבול? אני שותה כל החודש!

ובאמת זו הלכה מאד מוזרה ותמוהה לכאורה שנאמרה ביחס לחג הפורים:

אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

וכך נפסקה ההלכה בשו"ע סימן תרצה: חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

וצריך ביאור: הרי לכאורה כל חגיגת פורים היא בגלל 'ארור המן', הרי אם לא היה ארור המן לא היתה חגיגה בפורים. ואיך יתכן שבגלל זה עד דלא ידע? אם כן, הרי בטלה הסיבה לחגוג פורים.

אתמהה. אם באמת אין חילוק בין מרדכי והמן, והמן הוא טוב בדיוק כמו מרדכי, הרי פורים הוא יום די אפור ומשעמם!

ובכלל, איך יתכן שעל ידי חגיגת פורים שבאה בגלל שארור המן יישכח החילוק?

ובכלל מהי התועלת והחיוב לשכוח שהמן הרשע הוא ארור? האם זה מה שאני רוצה מהילדים שלי, שלא יידעו את החילוק? הרי כל החינוך הוא לדעת החילוק בין טוב ורע, להבדיל בין הקודש ובין החול, בין הרצוי והמאוס, בין זה שמבורך וזה שצריך לקלל, בין החיים והמות, בין חמלה ואכזריות, בין הנהגה של צדק ויושר להנהגה של רשעות?

יש כאלה שחשבו שכאילו היהדות נתנה לנו יום אחד להתפרק, להשתולל. אבל באמת – האם ההלכה רוצה שנשתולל? נרביץ? נקיא? הזאת נעמי? הרי היהדות באה ללמדנו את מותר האדם מן הבהמה, שויתי ה' לנגדי תמיד, ובפרקי אבות נאמר: והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עברה, דעו מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין.

ובכלל, למה פורים? בפסח גם ניצולו מפרעה. אוכלים מצה מרור, לא משתוללים. שותים ד' כוסות אבל לא כתוב "עד דלא ידע". בחנוכה ניצלו, ואין עד דלא ידע. סופגניות, נרות, אבל לא עד דלא ידע. מה פתאום בפורים?

הרמ"א עצמו בשו"ע כותב: ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו ויישן, ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.

וצריך להבין – איך אפשר לכוון לבו לשמים כשנשתשכר לגמרי ולא יודע כבר החילוק בין ארור המן וברוך מרדכי? וגם לפי הרמ"א, למה כתוב בגמרא שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי? היה צריך להגיד שישתה יותר מרגילותו עד שיירדם, למה לבטא את החיוב בצורה מוזרה כזו שיוכל להחליף בין מרדכי והמן?!

ועוד תמיהה רבתי: בתקוני זוהר נאמר שפורים נקרא על שם יום הכיפורים.

ובספרי חסידות – שיום הכפורים זה "כפורים". היינו שפורים במדה מסויימת נעלה יותר. וצריך ביאור, הרי לכאורה אין הפכים כמו יום הכיפורים ופורים! זה יום הכי רציני, וזה יום הכי לא רציני לכאורה?

פורים מסוג אחר

זכיתי לגדול במחיצתו של הרבי מליובאוויטש, ובחג הפורים הוא כמובן התוועד שעות ארוכות מאד.

אבל ראה זה פלא, אף אחד לא השתולל. ישבו במתינות בין חמש לעשר שעות. ניגנו, שמחו, רקדו, אמרו לחיים, והרבי שפך דברי תורה בצורה נפלאה, הרבה יותר מבכל השנה. ה"עד דלא ידע" התבטא בשיחות. ביאורים נפלאים במגילת אסתר, בגמרא, בתלמוד, בהלכה, בקבלה, בהגות יהודית, בחסידות, חוויה יוצאת דופן. היה מדבר שעות על זהות יהודית, מודעות יהודית, היסטוריה יהודית, השקפה, מחשבה, חינוך, על אנטישמיות, ובעיקר הייתה נרגשת רצינות. יום של עמקות, יום של דביקות נפלאה.

וכמה פעמים הרבי ביאר את הענין האמור. יסוד הדבר מגיע מתורתו של בעל התניא, מאמר שאמר בפורים שנת תקס"ג, 1803. ובשיעור זה אני רוצה להעביר, בעזרת השם, נקודה אחת בתמצית ממה שזכיתי לשמוע מהרבי מליובאוויטש בחג הפורים.

המשמעות העמוקה של פורים

יש כאן משמעות הרבה עמוקה יותר. ובהקדם: איתא בגמרא חולין: המן מן התורה מנין, שנאמר המן העץ הזה גו'.

כלומר שהמן מסמל את עץ הדעת, בחינת הדעת, ובהצלה מהמן אנחנו מגיעים לבחינת עד דלא ידע, למעלה מעץ הדעת.

ביאור הדברים בקצרה, בהקדצת ההסבר למה נקבע השם של החג על שם הגורל של המן. האם זוהי המהות של החג? למי איכפת אם הוא עשה גורל או לא? ולמה זה נעשה הדבר הגדול כאן? אם אתה היית בועידה לבחור שם לנס הזה מה היית בוחר? בודאי לא פורים!

וביאור הדבר, ש"מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", היינו שבפורים מגיעים למצב ש"עד דלא ידע" בין ארור המן לברוך מרדכי, כלומר, שהחילוק אצלו בין ארור המן לברוך מרדכי לא נובע מידיעה, אלא זה נובע ממקום אחר לגמרי.

עד שהוא מגיע למצב ש"לא ידע" בין ארור המן לברוך מרדכי. בכל השנה הוא יודע ביניהם, ההבדל ביניהם נובע מצד ידיעה והשגה.

בפורים נוצר מצב אחר.

זה לא שהוא יודע את החילוק ביניהם, שהרי, כאמור, אם כן בטלת את כל החג. אלא עד – עד שמגיע למצב שלא ידע החילוק בין ארור המן, לא כי אין חילוק, אלא כי ההבדל הוא לא מצד ידיעה.

והביאור: הרי כל הגזירה לכאורה אין לה הגיון. מה קורה? כתוב במגילת אסתר שמרדכי לא השתחווה להמן ובעקבות זאת התמלא המן חמה והחליט להרוג את כל היהודים.

ולכאורה, לא מובן: אם אתה כועס על מרדכי שלא משתחוה, תהרוג את מרדכי. תהרוג את החברים של מרדכי. תהרוג את הסנהדרין. למה להשמיד את כל העם? במה חטאו? ובכלל מה הגידו לו על עם מרדכי?

והביאור: המן רצה לדעת מאיפה בא הענין זה שמרדכי לא כורע? מצד האינטגלגנציה שלו, לא מוכן להכניע עצמו להמן? אולי הלומדות שבו, אולי החריפות שלו, אולי קנאות דתית, אולי הרגישות הרוחנית שלו, הגאונות, הקדושה הנפלאה וכו'?

הוא הבין ותפס שלא! הגידו לו את עם מרדכי – שמרדכי לא יכרע ולא ישתחווה לאגו המנופח של המן, לרוע, האכזריות, הנרקסיזם של האיש הזה שלא היה יכול לסבול מציאות אחרת, התכונה הזו מושרשת בכל העם שלו. הוא חלק מעם כזה שבעצם נפשו מואס בעבודה זרה.

ומהי המסקנה? להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. למה? כי כל ילד יהודי הוא "מרדכי קטן", כל פעוט, מנער ועד זקן טף ונשים, מהוה חטיבת קדושה. כל יהודי הוא גילוי השכינה בעולמנו. כל גוף ונפש יהודי הוא קודש קדשים, "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש".

המן, וכל אלה שהם כמו המן, מרגישים את הקדושה הזו. אפילו בחיה קטנה, יש אינסטינקט להרגיש על עוד חיה שהיא מסכנת אותי. הרוע מרגיש את הסכנה של הטוב. הטומאה מרגישה הסכנה של הטהרה. האכזריות מרגישה את הסכנה של החמלה בעולם.

למה המן, וכל ההמנים, מרגישים אותה שנאה תהומית למרדכי הצדיק ולילד יהודי תמים, ולא יעשו שום הבחנה?

ראינו את זה בההמן שבדור הקודם, היטלר ימ"ש. אפילו היהודי שטען שהוא לא יהודי, הוא לא מאמין בכלום, הוא חילוני לגמרי, לא ראש ישיבה, לא רבי, לא צדיק, לא דתי, בולשביק, קמוניסט, בונדיסט, אידישיסט, אתאיסט, תינוק או תינוקת, מאיפה השמחה לרצוח אותם, להובילם לכבשונות הגז?

אנחנו אומרים: גזענות, אניטישמיות, שטיפת מוח. הכל נכון. אבל למה גם ליהודי שעזב הכל? והסיבה היא, כי הם מרגישים את האמת: הם מרגישים שהקדושה שיש ביהודי היא עצמית. אי אפשר להשמיד אותה, אי אפשר לברוח ממנה. יהודי יכול להתכחש לזה אבל לא להשמיד את החלק הזה, כי זה עצמיותו. זה הDNA שלו.

מני אז שהקב"ה קבע שאתה בחרתנו מכל העמים, וקבע שכל יהודי הוא ממלכת כהנים וגוי קדוש, כבר אין יהודי חילוני מלשון חול.

אני לא יכול לשנות את צבע העינים. אני לא יכול לשנות את צבע הנשמה שלי.

מאויבי תחכמני. מאלה ששונאים אותנו אנחנו יכולים ללמוד מי אנחנו.

אולי אני לא מכיר זה. אולי לא מודע כל כך, אולי אני לא מזדהה עם זה תמיד. אבל זוהי מציאותי הכי פנימית, זהו העומק שלי.

יש מדרש נפלא ותמוה באסתר רבה פרשה ז: אמר לו הקב"ה להמן הרשע אי שוטה שבעולם אני אמרתי להשמידם כביכול ולא יכלתי, שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית, ואתה אמרת להשמיד להרוג ולאבד?!

מה פירוש לא יכולתי? פירש הרבי מליובאוויטש: לא יכולתי להשמיד את הרוחנית של יהודי. האלוקות. זהו. "נצר מטעי מעשי ידי להתפאר". "חלק אלוקה ממעל ממש". כפי שאומר הנביא מלאכי: "אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם". הקב"ה לא משמיד את עצמו, ובכן לא משמיד יהודי שהוא כביכול אבר מאברי השכינה. וממילא גם בגשמיות אי אפשר להשמיד את עם ישראל, כי אני ה' לא שניתי, כמו שאי אפשר להשמיד את ה', אי אפשר להשמיד את ה"בנים אתם לה' אלקיכם" שהרי הבן הוא הוא עצם האב.

אבל כל תכלית הרוע זה רק לגלות את הטוב. שאנחנו נבין מה זה יהודי. מה זה עם ישראל. ומה כחו להאיר את העולם באור הטוב והקדושה. ולהבין מי אתה. ולהבין מה זה יהודי. קדושת האומה. וקדושת היחיד.

איך יתכן שהמן הבין את זה על כל יהודי, ואנחנו לא מבינים את זה?

ודאי, יש יהודים ברמות שונות, ושכבות שונות, דרגות שונות בידיעת התורה ובמצוות, וברוחניות, ובזיכוך החומר וכו', אבל הנקודת היהדות, יחידה לייחדך, היא בשוה ממש בכל יהודי, מנער ועד זקן טף ונשים, ולכן הרוע בעולם מרגיש את הקדושה הנוראה והנפלאה גם ביהודי שלכאורה הוא מנוכר לגמרי, כי גם עליו נאמר "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", וגם עליו נאמר "אתה בחרתנו", וגם עליו נאמר "בנים אתם לה' אלקיכם", בין כך ובין כך אתם קרויים בנים, וגם עליו נאמר "אתם עדי נאום ה'", הוא עדות שהשכינה שורה בישראל ושהשכינה שורה בעולם, ולכן להמן לא יכולה להיות מנוחת הנפש כל זמן שתינוק יהודי חי עלי אדמות, "כי הגידו לו את עם מרדכי", הקדושה והטהרה של מרדכי משתקפת בכל יהודי ויהודי שהוא חלק מהעם הזה.

מפני שנהנו

בזה מוסבר עוד דבר: הגמרא אומרת במגילה יג, ממה היתה הגזירה, שנהנו מסעודתו של אותו רשע. וכי על מאכלים לא כשרים חייבים מיתה?

אלא הכוונה: הגיעה תקופה שהם חשבו שההצלחה שלהם בחיים היא שקיבלו הזמנה מהבית הלבן בשושן. וואו. אתה צריך ללכת? בסדר. אבל מה ה'נהנו'. חשבו שזה הבטחון שלהם. המקלט שלהם. באמת, אומות העולם מרגישים שיהודים זה משהו שונה, וכשאני אומר אני כמוך, זה רק מגביר השנאה.

הקשר הפנימי של יהודי עם הקב"ה

ולכן מהי שמחת פורים? מה היתה ההצלה? שדבר כזה אי אפשר להשמיד. שאז התגלה הקשר העצמי והנפשי והפנימי. היהודים גילו לעצמם מי הם, מתוך הגזירה עצמה. כל השכבות נפלו. עצם הנשמה התעוררה. וזה דבר מיוחד שקרה אז, שלא כמו בשאר החגים. אז תפסו והרגישו וחוו על בשרם שהקשר עם הקב"ה הוא קשר עצמי ונפשי ופנימי.

ולכן אז יש אפשרות להרגיש את האמת, שאצל יהודי החילוק בין ארור המן וברוך מרדכי לא תלוי בידיעה, זה בעצם נפשו.

עד דלא ידע היינו שאין זה מצד ידיעה אלא מצד עצם הנפש. החילוק הוא לא מצד ידיעה, אין זה שהוא יודע בין ארור המן, אלא זה בעצם נפשו ממש.

להיפך, בדעת יכולים להיות לפעמים בלבולים ותסבוכים. אבל כשאני מגיע לעד לא ידע, כשמתגלה הפנימיות, העצמיות, אז יהודי הוא אחד יחיד ומיוחד עם ה' אלקים אמת.

משל למה הדבר דומה: שדכן מציע לשתי משפחות שבחור ובחורה יפגשו. לא הולך כל כך טוב. הוא משכנע. ובסוף השידוך יוצא לפועל.

לאחר החתונה הוא הולך אתם לדירה. מה עכשיו? הרי אני יצרתי השידוך!

לא! עכשיו תסתלק מפה.

השכל, הלוגיקה, אינטלקט הוא דבר יקר במאד מאד. הדעת היא היא השדכן שיוצר סקרנות, למה אני פה? מי אני? מהו מותר האדם? מהי תכלית הבריאה? מי יצר הבינג בנג פתאום? איך התפתח התא הראשון? למה הפה יודע תמיד להיות על הפנים ולא על הרגל?

זהו תפקיד השכל. הוא השדכן.

אבל מגיע יום אחד בשנה, יום הפורים שהוא כמו יום הכפורים.

אומרים לשכל, לשדכן: תן יום אחד לדביקות בין אני לדודי ודודי לי.

מחר תחזור. אבל תן יום אחד, אין הפרעות, אין מחיצות, יש דביקות מלאה!

למעלה מהדעת

וזה סוד הגורל. הרי הגורל אינו על פי דעת. זה מסמל את השכבה שלמעלה מהדעת. ועל ציר זה הסתובב חג הפורים, הן הגזירה והן ההצלה, כי השנאה נובעת למעלה מן הדעת, זו שנאה תהומית ועצמית, וההצלה מגיעה ממקום שהוא למעלה מן הדעת, שהרי גם הקב"ה אומר שאינו יכול להשמידם רח"ל.

ולכן הוא כמו יום הכפורים, היום המקודש בשנה, אחת בשנה, שבו מתגלה גילוי היחידה שבנפש יחידה לייחדך, וגם אז עשה הכהן גדול גורל: "טרף בקלפי והעלה", וגם אז הוא גילוי הבחינה של עצמיות הקשר עם הקב"ה, שלכן עיצומו של יום מכפר לדעת רבי, וגם הרמב"ם הכניס שיטה זו להלכה בהלכות תשובה. ובפורים זה עוד נעלה יותר, כי זה לא נוצר על ידי פרישות אלא דוקא על ידי אכילה ושתיה וסעודה כו', בתוך גשמיות העולם.

• מקורות לשיעור: ספר המאמרים תקס"ג לבעל התניא אדמו"ר הזקן. מאמרי אדמו"ר הזקן כתובים על מגילת אסתר. מאמר חייב איניש לבסומי בפוריא פורים תשי"ז ושיחות פורים תש"כ, תשכ"ו – מאת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש. ועוד.