פתיחה
בזמן הזה, כאשר יש לוחות מדויקים שנקבעו כבר בתקופתו של הלל השני (בעקבות פרעות שגרמו לכך שלא תהיה אפשרות לקדש את הלבנה באמצעות עדים וכפי שראינו בפרשת ואתחנן שנה ב'), אפשר לדעת בדיוק באיזה יום יחול ראש חודש, והאם הוא נוהג יום אחד או יומיים. בעבר לעומת זאת, כאשר קידשו את החודש באמצעות עדים שראו את הירח ובאו להעיד בבית הדין, לא היה ניתן לדעת.
מיד לאחר שקבעו אם החודש יחגג יום או יומיים היו יוצאים שליחים לכל המקומות להודיע להם מה נקבע, בכדי שידעו באיזה יום צריך לחגוג את חגי החודש (ראש השנה יח ע''א). מטבע הדברים, לא לכל המקומות הספיקו השליחים להגיע, ולכן במקומות אליהם לא הגיעו, חגגו את החג יומיים מספק (כי ייתכן שהחודש מעובר, ורק מחר החג), ובלשונו של רב האי גאון (אוצר הגאונים ביצה ד, ב):
''לאחר קידוש החודש, היו יוצאים שליחים לכל רחבי הארץ, להודיע אימתי נתקדש החודש ואימתי הוא זמן המועדים, אבל אל היהודים שנמצאו בחוץ לארץ לא הספיקו השליחים להגיע לפני החג, והנהיגו להם הנביאים הראשונים שיקיימו כל חג במשך יומיים מחמת הספק.''
למרות שבזמן הזה יש מקום לומר שגם בחו''ל יחגגו יום אחד (שהרי כולם יודעים באיזה יום חל ראש חודש), בכל זאת גזרו חכמים שהדבר לא ישתנה, שמא יגיעו שוב למצב בו לא יודעים ותגרם תקלה (ביצה ד ע''ב), ובשביל לבטל תקנה זו צריך בית דין. בארץ ישראל לעומת זאת, נהגו לחגוג יום אחד תמיד, מכיוון שהשליחים היו מספיקים להגיע לרוב המקומות.
לפי זה מתעוררת השאלה, מה נשתנה ראש השנה משאר החגים שגם בארץ ישראל חוגגים יומיים. כפי שנראה, דין זה נתון במחלוקת ראשונים, ולא תמיד חגגו בארץ ישראל יומיים. כמו כן נראה את ההשלכות של דין זה, ובעיקר נדון בשאלה האם צריך לברך שהחיינו ביום טוב השני של ראש השנה, ואם כן, מתי יש לברך ברכה זו.
עדות על קידוש החודש
מדוע ראש השנה נחגג יומיים? כפי שראינו בפתיחה, בארץ ישראל השליחים היו מגיעים לכל מקום, ולכן את החגים היו חוגגים יום אחד. הגמרא במסכת ביצה (ה ע''א) מביאה את דברי רב ושמואל הסוברים, שבראש השנה כולם מודים שיש לחגוג יומיים.
הסיבה לכך היא, שבעבר היו מקבלים את העדים שמעידים על החודש החדש עד זמן המנחה ולא יותר, כדי שלא יווצר מצב בו הלויים שרים בזמן המנחה שיר של חול, ולאחר מכן יבואו עדים שראו אתמול את הירח ויתברר שעכשיו ראש השנה ויש לשיר את השיר של החג. במקרה בו בכל זאת הגיעו עדים אחרי זמן המנחה, היו קובעים שהיום למחרת הוא ראש השנה.
הגמרא מוסיפה, שעד זמן המנחה למרות שעוד לא הגיעו עדים, התנהגו כאילו מדובר בראש השנה, מכיוון שחששו שיגיעו ויתברר למפרע שמדובר ביום טוב. לכאורה, במקרה בו הגיעו העדים אחרי המנחה כבר אין טעם להמשיך את איסורי החג באותו היום (שהרי נקבע שראש השנה יחול למחרת). אף על פי כן כותבת הגמרא, שמכיוון שרוב היום עבר בקודש - יש לגמור את כולו כך, ובלשונו:
''איתמר, שני ימים טובים של ראש השנה, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: נולדה בזה אסורה בזה. דתנן: בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום כולו, פעם אחת נשתהו העדים לבוא, ונתקלקלו הלוים בשיר. התקינו שלא יהיו מקבלים את העדים אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה - נוהגין אותו היום קודש, ולמחר קודש.''
אומרים רב ושמואל, מוכח מדברי הגמרא, שגם כאשר לא היה ספק באיזה יום ראש השנה עדיין היו נוהגים לחגוג את החג יומיים, אם כן גם בזמן הזה, שאין עדים עדיין יש לחגוג את החג יומיים. לכן למשל נפקא מינה לדין זה (מעבר לשאר האיסורים), שאם נולדה ביצה ביום טוב ראשון של ראש השנה, היא תהיה אסורה גם ביום טוב שני של ראש השנה.
מחלוקת האמוראים
הגמרא מקשה על דברי רב ושמואל, שהרי המשנה כותבת שלאחר חורבן בית המקדש תיקן רבן יוחנן בן זכאי, שיקבלו את העדים כל היום ולא רק עד המנחה, כך שגם אם יגיעו העדים לאחר המנחה רק אותו היום יהיה קודש והיום למחרת לא, אז מדוע קבעו רב ושמואל שיש לנהוג בזמן הזה שני ימים טובים?! נחלקו בכך האמוראים, מחלוקת שהובילה למחלוקת ראשונים:
א. 'הא לן והא להו', כלומר רב ושמואל שפסקו שיש לקיים תמיד יומיים ראש השנה התכוונו רק לבני בבל, שלא הרוויחו מכך שרבי יוחנן תיקן שאפשר לקבל עדים כל היום, מכיוון שהשליחים לא מספיקים להודיע להם מתי חל ראש השנה, ויש לנהוג יומיים מספק. בני ארץ ישראל לעומת זאת שאליהם השליחים מגיעים - צריכים לחגוג ראש השנה רק יום אחד.
ב. רבא חלק וסבר, שרבן יוחנן בן זכאי לא ביטל את העובדה שראש השנה חל יומיים. לפני החורבן היום הראשון של ראש השנה היה רק מדרבנן (שהרי ידוע שמחר ראש השנה, וממשיכים לחגוג רק בגלל שרוב היום עבר בקודש) והיום השני היה מדאורייתא.
לאחר החורבן, בעקבות תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי שיהיה אפשר לקבל את העדים כל היום כולו, במקרה בו הגיעו העדים לאחר מנחה, חוגגים את היום הראשון מדאורייתא (שהרי מדובר ממש בראש השנה), ולא רק מדרבנן מכיוון שרוב היום עבר בקודש וכפי שהיה בזמן בית המקדש. את היום השני לעומת זאת יקיימו רק מדרבנן, כזכר לזמן המקדש שנהגו את ראש השנה יומיים.
מחלוקת הראשונים
א. להלכה פסק הרי''ף (ג ע''א בדה''ר) כדעת רבא, שגם בזמן הזה יש לנהוג יומיים ראש השנה, והיום הראשון שידוע בעקבות לוחות השנה שהוא תחילת השנה תוקפו מדאורייתא, והיום השני תוקפו רק מדרבנן זכר לבית המקדש.
ב. רבינו אפרים (מובא בר''ן שם ד''ה וכתב) ובעל המאור (שם) חלקו על דברי הרי''ף וטענו, שגם רבא שסבר בזמן הגמרא שיש לעשות יומיים ראש השנה, בזמן הזה שקובעים על פי לוח השנה במדויק - יודה שיש לנהוג רק יום אחד. עוד הוסיף בעל המאור, שכך גם היה המנהג הפשוט בארץ ישראל, ורק לאחרונה הגיעו חכמי פרובינציאה והנהיגו לעשות יומיים על פי פסיקת הרי''ף, ובלשונו:
''לא נאמרו דברי רבא אלא בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה, אבל בדורות הללו שהותקן סדר העיבור הרי חזרה כל ארץ ישראל אין להם ספק בקדושת היום ואינן חייבין לשמור כי אם יום אחד, וכן נהגו לעשות כל הדורות שהיו לפנינו עד עתה חדשים מקרוב באו לשם מחכמי פרובינציאה והנהיגום לעשות שני ימים טובים בראש השנה על פי הלכות הרי"ף .''
הרמב''ן (מלחמות שם) דחה את דברי בעל המאור וכתב, שגם אם בזמן הזה מקדשים על פי לוח השנה, זאת לא סיבה לבטל את התקנה שיש לנהוג יומיים וכפי שנהגו בזמן שהיו מקדשים על פי הירח, שהרי גם בחוץ לארץ בזמן הזה נוהגים את כל הימים טובים לחגוג יומיים למרות שיש לוחות שנה, גזירה שמא יחזור המצב למקרה בו אין לוחות.
הרמב''ן הסכים לדברי בעל המאור שנהגו לעשות בארץ ישראל רק יום אחד של ראש השנה (וכפי שעולה גם מדברי רב האי גאון ורבינו חננאל), אלא שהוא סבר שדבר זה נגרם בעקבות הגלות והבלבולים והעובדה שבארץ ישראל אין הרבה תלמידי חכמים, אבל זה לא ראייה שכך יש לעשות, וטוב שחכמי פרובינציאה החזירו את ההלכה לכפי שצריכה להיות - יומיים ראש השנה.
ברכת שהחיינו
להלכה נפסק בשולחן ערוך שראש השנה נחגג יומיים בארץ ישראל, וכדעת הרי''ף והרמב''ן, וכפי שנוהגים בזמן הזה. ביום הראשון של ראש השנה, אין מחלוקת שיש לברך שהחיינו. נחלקו הראשונים, האם צריך לברך שהחיינו גם ביום השני, ומחלוקתם תלויה בשאלה האם לראות את שני הימים כיום אחד ארוך, או כשני ימים נפרדים:
א. דעה ראשונה מובאת ברא''ש (ג, יד) בשם הגאונים ורבי יצחק בן יהודה שאין לברך שהחיינו ביום השני של ראש השנה. בטעם הדבר נימקו, שמכיוון שכפי שראינו קבעו שיש לחגוג את ראש השנה יומיים בכל עניין - מוכח שבעצם מדובר 'ביומא אריכתא', דהיינו יום אחד ארוך. ממילא אין טעם לברך שהחיינו ביום השני שהרי כבר בירכו ביום הראשון.
לעומת זאת ביום טוב שני של גלויות, מודה הרא''ש שיש לומר שהחיינו בכל יום ויום, מכיוון שלא קבעו קביעה שרירותית שיש לחגוג יומיים בכל עניין, אלא חוגגים יומיים בגלל שלא יודעים באיזה יום יש לחגוג, כך שכל יום נספר נחשב כשלעצמו.
ב. רש''י (שם) חלק על דבריהם וסבר, שמכיוון היום הראשון מדאורייתא וכציווי התורה, והשני רק מדרבנן כתקנה זכר למקדש, לא הגיוני לומר שמדובר ביום אחד ארוך. משום כך פסק שיש לומר שהחיינו גם ביום השני של ראש השנה, וכן פסקו הרשב''ם (שם) ורבינו שמחה (הגהות מיימוניות ,ג, י), ובלשון הרא''ש:
''ולעניין זמן בליל שני, כתב רש"י בתשובה רבותינו אמרו שאין אומרים אלא ביום ראשון לפי שהן קדושה אחת וכיומא אריכתא דמי, מה שאין כן בשני ימים טובים של גליות, אבל אני אומר שצריך לומר בו זמן וכן נוהגין במקומנו ובכל המקומות שעברתי, ואין חילוק בין יום טוב של ראש השנה לשאר ימים טובים של גלויות, וכן הלכה.''
להלכה
להלכה כתב הרא''ש (שם) שמעיקר הדין הלכה כדעת רש''י, שיש לברך שהחיינו גם ביום השני של ראש השנה, אלא שכיוון שראוי לחוש לדעת הגאונים שאין לברך - יש לקחת פרי או בגד חדש לברך עליהם שהחיינו, ולכוון לפטור את הברכה שעל עצם היום, וכן פסק השולחן ערוך[1] (תר, ב). במקרה בו אין פרי חדש, יש לברך שהחיינו על עצם היום, מכיוון שהעיקר להלכה כדעת רש''י.
יוצא שלמעשה כדי לפתור את הבעיה ולצאת ידי חובת כל השיטות, מברכים על הפרי החדש שהחיינו ומתכוונים גם לברכת היום, אך פתרון זה יוצר בעיה חדשה. את ברכת שהחיינו אומרים כבר בקידוש, ואילו את הפרי אוכלים רק במהלך הסעודה, ונמצא שיש הפסק גדול בין אכילת הפרי לברכה! ביישוב הבעיה נתנו האחרונים מספר אפשרויות:
א. הגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה א, כ) כתב ליישב, שהסיבה שבדרך כלל אין להפסיק בין הברכה לאכילה היא, שהיסח הדעת גורם להפסק ביניהם. אולם, כיוון שבמקרה זה מעיקר הדין היה מספיק לברך על היום בקידוש וכדעת רש''י, נמצא שהברכה שייכת גם לקידוש, ומשום כך הוא לא מהווה הפסק בין הברכה לאכילת הפרי, ובלשון הרב עובדיה (חזון עובדיה שופר עמ' קסד):
''והמנהג פה בעיר הקודש ירושלים כדברי מרן השולחן ערוך, ומחלקים לקהל חתיכות גדולות מהאתרוגים בליל שני של ראש השנה כדי לברך בקידוש ברכת שהחיינו. וטוב להסביר להמון העם, שברכת שהחיינו שאומרים בקידוש בלילה השני של ראש השנה, עיקר הברכה היא על היום הקדוש, ואגב הוא פוטר את הפרי החדש, שבזה אין שום חשש הפסק.''
ב. האבני נזר (או''ח תנ, ו) צעד בכיוון מעט שונה וכתב, שרק אמירה של רשות גמורה נחשבת הפסק בין הברכה לבין האכילה, אבל במקרה מעין זה שנהוג לברך גם שהחיינו בקידוש - אין האמירה נחשבת הפסק. ייתכן שהמחלוקת בין הגרש''ז אויערבך לאבני נזר, יוצרת השלכה לשאלה מתי יש לאכול את הפרי החדש.
לפי דעת הגרש''ז אויערבך, יש לאכול את הפרי מיד לאחר הקידוש ועוד לפני נטילת ידיים, כיוון שרק הקידוש שגם בו יש מעיקר הדין צריך לומר את ברכת שהחיינו (וכמו שראינו בדעת רש''י שיש לברך על עצם היום) לא מהווה הפסק, אבל שאר הדברים כן - וכך נהג הגרש''ז בפועל (דרשו סי' תר עמ' 139). לעומת זאת לפי האבני נזר, שאין הקידוש מהווה הפסק כי כך נהגו, ומדובר בדבר מצווה, אפשר לאכול את הפרי לאחר נטילת ידיים וברכת המוציא, וכן נהג הרב אלישיב (שם, ועיין הערה[2])
חג שמח! קח לקרוא בשולחן החג, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...
[1] למרות שבמקרה זה ברכת שהחיינו מתייחסת בעיקרון לפרי, פסק הכתב סופר (או''ח כו), שמכיוון שאין ברירה ורוצים לחוש גם לדעת הגאונים, אפשר לכוון לצאת ידי חובה בנוסף על עצם היום. עוד הוסיף וחידש הגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה א, כ), שאפשר גם שחברו יתכוון לברך שהחיינו על הפרי, והוא ישמע את ברכתו ויתכוון לצאת ידי חובת ברכת שהחיינו על עצם היום.
[2] לסיום יש להעיר, שלכאורה תמוה מנהגם של הספרדים. מצד אחד, ביום טוב שני של ראש השנה לא מברכים על השופר, בגלל ששני הימים נחשבים קדושה אחת, אך מצד שני כן מברכים שהחיינו בקידוש של יום טוב שני. הריטב''א (ראש השנה לד ע''א) עמד על קושיה זו וכתב, שלעניין מצווה, מספיק ברכה פעם אחת, משום כך די בברכת שהחיינו על השופר ביום הראשון. לעומת זאת שהחיינו יש לברך, כי כל יום עומד לעצמו.
[3] מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? מוזמן: tora2338@gmail.com