כל אחד מאיתנו מכיר את עצמו בעצמו ויודע את מפת מצרים הפרטית שלו על כל מיצריה ויצריה. פעם זה ייאוש, פעם זה פחד, פעם זו שנאה, פעם זה כישלון, פעם עצבות, פעם מרד, פעם חוסר חשק... ופעם זה הכל בכל מכל. פשוט חושך מצרים...
ככה זה. את מצרים כולם מכירים מבפנים, אבל מה לגבי היציאה ממנה? איך עושים את זה? והאם זה אפשרי בכלל, היום, כעת, בלי משה רבנו ועשר מכות ואותות ומופתים?
מצוות רבות רבות כמו: תפילין, מזוזה, סוכה, מצה, קידוש, קריאת השמע – כולן נועדו לגרום לנו לזכור ולעולם לא לשכוח את יציאת מצרים, ולא רק אנחנו, אלא גם "והגדת לבנך" – לדאוג שהדורות הבאים ישימו את האירוע הזה על לוח ליבם.
והשאלה היא: מה מייחד את יציאת מצרים?
הרי בתורה לא חסר ניסים שיוכיחו ושינציחו לדורי דורות את גדלותו יתברך. בריאת העולם, לדוגמה, הרי הייתה אירוע עם עוצמה ניסית עצומה פי כמה וכמה מיציאת מצרים, ולמה נבחרה דווקא יציאת מצרים להיות מושא ההנצחה הלאומי שלנו?
מהי המשמעות העמוקה של יציאת מצרים? ומדוע אנחנו מצווים לזכור ולהזכיר אותה כל הזמן?
כי ליציאת מצרים קדמה מצרים!
בני ישראל לא זכו לראות את השם עין בעין על הים ולקבל את התורה בסיני ולהיות "דור דעה", מתוך שהם נולדו למציאות של הדרגה הרוחנית הגבוהה הזאת! הם זכו לכל זה לאחר שהיו שקועים עד צוואר במ"ט שערי טומאה, בחומר ובלבנים ובעבירות חמורות מנשוא (כמובא במדרש).
ולמרות כל זאת, גם במצב הזה הקב"ה מכנה אותם: "בני בכֹרי ישראל" (שמות, ד כב).
ואף על פי שהוא אמר שהגלות תארך ארבע מאות שנה, אבל, בשביל בני ישראל, בזמן שהיו בשיא השפלות, הוא מפר את המילה שלו ומוציא אותם קודם לכן. בשביל מי?? הם הרי טמאים?!
אבל הם בניו. והוא אוהב אותם. כמה אהבה!
הקב"ה שלח את עם ישראל לגלות דווקא למצרים, למרכז הטומאה העולמי, ולא למקום אחר, כדי שיזכרו תמיד את יציאת מצרים שזועקת לנו: לא משנה כמה רחוק אתה חושב שהלכת, תמיד יש לך לאן לחזור!!!
במזוזה, בתפילין, בסוכה, במצה, בקריאת שמע, בקידוש ובשאר התזכורות יש לנו שעון מעורר, שקורא לנו בקול גדול: הקב"ה אוהב כל יהודי, ולא משנה באיזה מצב הוא!!!
הקב"ה אומר לנו: זכרו ואל תשכחו, יום יום ושעה שעה, לא משנה באיזה מצב אתם, לא משנה מה עובר עליכם, שיש לכם איך לצאת מזה! שתמיד יש לכל יהודי לאן לחזור.
כך הופכת יציאת מצרים לנשק הכי חם, שבני ישראל מצטיידים בו, והוא שמחזיק אותם לאורך כל שנות הגלות. הם זוכרים את הצעקה העוצמתית והאדירה, שהקב"ה אוהב כל יהודי תמיד. שגם במצב הכי רחוק, בעומק החושך והטומאה, גם שם הוא שינה בעבורנו את הטבע, קרע לנו את הים והוציאנו ממצרים.
יציאת מצרים מזכירה לנו, שהקב"ה צמוד לכל יהודי באשר הוא שם, ושהוא ממתין בצפייה דרוכה, לעוד תפילה שבוקעת מהלב שלך, ולעוד השתוקקות ממך, ואפילו לכמיהה קטנה בלב שלך לחזור אליו, גם כשאתה מחזיק מעצמך הרשע הכי גדול שנולד אי פעם.
בני ישראל לא נולדו בהר סיני! הם נולדו במצרים!!! ומשם הם יצאו.
בתפילת העמידה אנחנו מברכים בשם ומלכות "הרוצה בתשובה", "חנון המרבה לסלוח", ועל מה נשוב ועל מה הוא יסלח, אם לא היינו כולנו בסוג מסוים של מצרים, שקועים עד צוואר בטעויות, בשטויות, בבלבולים?!
אבל בא הקב"ה אל מצרים שלנו כאן בתוך ה-2021 והקורונה והסגר והבחירות הרביעיות והפחד והבלבול האינסופי... ומבקש מכל אחד מאיתנו:
"תזכור ואל תשכח, שממצרים אפשר לצאת! הנה, עובדה, אבות אבותיך אי שם גם הם כבר הגיעו למצב הכי רחוק והכי חסר תקווה והכי הכי טמא שיש – והם יצאו מזה!!!
למה?
מכוח האהבה.
'אהבתי אתכם אמר השם' – לא משנה כמה התרחקת, אתה חלק ממני, חלק אלוק ממעל, והאהבה שאני אוהב אותך היא פי אלף אלפי אלפים מכל אהבה שטעמת אי פעם!
והאהבה האינסופית הזאת שלי אליך היא לעולם לא תקטן, גם כשאני כועס עליך וגם כשאתה מרגיש הכי שנוא שיש!"
נקודה למחשבה: אמונה – פירושה, לראות את אור אהבת השם בלב שלך בזמן שכל מה שעיניך רואות זה חושך.