מידי שנה בשנה זוכים יהודי אתיופיה לציין את חג הסגד, חג שב"ה כבר הפך להיות לא רק נחלת הקהילה בלבד אלא גם נחלת כלל ישראל, בדומה לחג ה'מימונה' של יוצאי מרוקו. החג ששימש להם כמקור להשראה רוחנית, חיזוק האמונה וצפייה לגאולה, גם חג הסגד כבר תקע יתד בתודעה של המוני בית ישראל ההכרה שבאה בעקבות כך שבני הקהילה השרישו חג זה ,על ידי ציון יום זה ברוב פאר בשני מוקדים מרכזים בעיר הקודש, בארמון הנציב וברחבת הכותל המערבי וכן בכל אתאר ואתר מערי הארץ. חג הסגד בגלות כידוע שימש ליהודי אתיופיה תזכורת לחיזוק האמונה בקב"ה שאף בהיותם בארץ גלותם לא הפר בריתו אתם, וכן הצפייה לגאולה ותזכורת לכך שעליהם לשמור על זהותם היהודית ולהבדל מעמי הארץ על ידי שמירת הברית הנצחית שיש לנו עם תורת משה ואלוקי ישראל.
ברוח הימים האלו בכופף להגבלות אומנם לא יהיו כנוסים המונים כפי שנעשה מידי שנה, אולם הנצחת היום תמשך במתכונת אחרת יותר מצומצמת, על ידי כנוסים ברחבות ביתי הכנסת בכל רחבי הארץ של יוצאי הקהילה, שם יעשו משעות הצהרים מעין תפילת כיפור קטן וכן שיחות חיזוק באמונה על ידי רבני הקהילות שבכל אתר ואתר, שידברו גם על מהותו של יום, וכאן בפינה הקבוע שנותנים לנו נביא בע"ה לפני ציבור הקוראים היקר רשמים על מהות היום ואופיו כפי שהיה נהוג בימים עברו טרם עלית הקהילה לארץ.
אירועי היוֹם
התחילו בחו"ל כבר מהשעות המוקדמות של הערב שאז החלו באמירת תפילות מיוחדת בבית הכנסת (ה'מסגיד'), כאשר ביום החג עצמו, משעות הבוקר המקודמות, יצא הקהל לטבול בנהר הסמוך. לאחר מכן נהרו כולם לכיוון רחבת בית הכנסת עטויים בבגדי חג. בשעה 12 בצהריים נשמעו תקיעות חצוצרות מפסגת ההר הסמוך, אות לתחילת החג. במעלה ההר העפיל כל הקהל הקדוש שבראשו המַנְהִגים הרוחניים המצוידים בשמשיות המשי הססגוניות, המצנפות הלבנות והגלימות הצחורות. ייעודם היה פסגת ההר, שם הוצבה במת אבן, ובסמוך לה פרוסים היו יריעוֹת בּד צבעוניות ועליהן ספרי הקודש. על פסגת ההר עמדו הקייסים והזקנים ערוכים לתחילת הטקס.
בטרם החלו הקייסים בקריאת הפסוקים מתוך ה'אורית', נהגו קודם להרביץ תורה ומוסר לעם. לאחר מכן החלו בקריאת הפסוקים מהתורה, שהכילו את פסוקי מעמד הר סיני מספר שמות (פרקים יט, כ) יחד עם עשרת הדברות. לאחר מכן קראו מפרקי הברכות והקללות שבספר דברים פרשת כי תבוא. הקייסים היטיבו להסביר לעם כי הברכות יחולו על מי שישמור את הברית, והקללות, חלילה, על מי שיפר אותה. הקריאה האחרונה היתה מתוך ספר נחמיה פרק ט' שהיווה, כאמור, את הבסיס לקיום חג ה'סגד'. בתום התפילות והדרשות, בירך הקייס הבכיר את החוגגים שיזכו לקבל על עצמם את הברית ויזכו להגיע לירושלים, כדוגמת הברכה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". לאחר שלב זה קיבלה אווירת החג תפנית, משהחלו המתפללים לצעוד בתהלוכה ססגונית מההר למורדות הכפר. כטוב ליבם בשירי שמחה וגאולה, החזירו ביראת כבוד את ספר ה'אורית' לתיבה בבית הכנסת, שם גם סעדו את ליבם לאחר הצום.
המקור ליסוד יום מיוחד זה נלמד מהכתוב בספר נחמיה: "וַיֵּאָסְפוּ כָל-הָעָם, כְּאִישׁ אֶחָד, אֶל-הָרְחוֹב, אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמָּיִם; וַיֹּאמְרוּ, לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר--לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל. וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת-הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל, מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, וְכֹל, מֵבִין לִשְׁמֹעַ--בְּיוֹם אֶחָד, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַיִּקְרָא-בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמַּיִם, מִן-הָאוֹר עַד-מַחֲצִית הַיּוֹם--נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, וְהַמְּבִינִים; וְאָזְנֵי כָל-הָעָם, אֶל-סֵפֶר הַתּוֹרָה" (ח, א-ג).
ובהמשך:
"וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים, וַאֲדָמָה, עֲלֵיהֶם. וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל, מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר; וַיַּעַמְדוּ, וַיִּתְוַדּוּ עַל-חַטֹּאתֵיהֶם, וַעֲונות, אֲבֹתֵיהֶם. וַיָּקוּמוּ, עַל-עָמְדָם, וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, רְבִעִית הַיּוֹם; וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים, לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם".
במעמד זה, שהתרחש בתקופת עזרא ונחמיה, נאסף כל העם ששב מבבל בימי שיבת ציון. מקרב השבים נמצאו אז רבים שנשאו נשים נוכריות והביאו עמם תרבות זרה, ולפיכך ראו עזרא ונחמיה את החיוניות להקהיל את העם ולכרות, כביכול, ברית מחודשת בין העם לקב"ה. עזרא ונחמיה ראו בטקס שעת כושר מתאימה בכדי להזהיר את העם לבל ישוב לדרכו הרעה, כפי שנהג בטרם חורבן בית המקדש הראשון.
למרות שמהכתוב בנחמיה אנו רואים שהאירוע ההתכנסות התרחש בחודש תשרי בתקופת שיבת ציון בכ"ד בתשרי ואלו יהודי אתיופיה צינו יום חג זה בכ"ט בחשון הסיבה לכך שאין התאמה בין התאריכים, לענ"ד נעוצה בכך שהחג משלב בתוכנו שני טעמים א. מהנאמר בספר נחמיה כנ"ל שמהווה מקור להשארה של יסוד החג ב. מהמבוא במדרש תנחומא על פרשת פנחס (סימן ט"ו) וז"ל: "והיתה ראויה להיות אחר החג (יום שמיני עצרת) חמישים יום, כשם שעצרת (שבועות) אחר הפסח חמישים יום, אלא אמר הקב"ה חורף הוא ואינן יכולין להניח בתיהן לבא לכאן (לירושלים), אלא עד שהן אצלי יעשו עצרת, מנין, ממה שקראו בענין ביום השמיני עצרת".
מדברי המדרש מתבאר כי הסיבה שלא קבעו את שמיני עצרת 50 יום לאחר הסוכות, כמו ששבועות שנקבע 50 יום לאחר הפסח, היא מפני שלא רצה הקב"ה להטריח את ישראל להגיע שוב לירושלים בשל עונת הגשמים. אולם בחו"ל כפי הידוע שבתקופת תשרי וחשון האקלים באתיופיה הוא אביב קיצי ואין את אותו חשש שנאמר במדרש שזמן חורף הוא ובחו"ל יכלו לקיים את אספת העם שמנינה התחיל מיד אחרי כפור והסתים ב-כט חשון.
הגלות אינה מצבם הטבעי של עם ישראל
כיום לאחר עלית הקהילה לארץ אחרי גלות ממושכת וארוכה של 2500 שנה ויותר שאין כדוגמתה בכל גלויות ישראל הן בזמן והן בהסתר והבידוד שסבלו ממנו, אנו עדים לדברי קדשו של המהר"ל בספרו 'נצח ישראל' (פרק א) שכתב כי המצב הטבעי של עם ישראל הוא הישיבה בארצו, והגלות היא מציאות שאינה טבעית עבורם; ורק לאחר שתושג תכליתה של הגלות על פי החכמה העליונה, ישוב הדבר למקומו ושורשו הטבעי, וז"ל:
"וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שינוי ויציאה מן הסדר ש-ה' יתברך סדר כל אומה במקומה במקום הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם שהוא ארץ ישראל, והגלות מין מקומם הוא שינוי ויציאה לגמרי, וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי והם חוץ למקומם אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק חוזרים הם למקום הטבעי, כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי... ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע".
בגמרא בירושלמי מסכת שביעית (פרק תשיעי הלכה ב) מסופר על מבדק שנעשה על צבאים שגדלו בארץ ישראל, והורחקו משם לאפריקה הרחוקה (על פי המפרשים הכוונה לאפריקה של ימינו). את קרניהם ציפו בכסף לאות היכר, והמתינו לראות האם יבקשו לשוב למקום בו גדלו. תוצאות המבדק היו מאלפות; התברר כי כעבור שלוש עשרה שנים חזרו הצבאים למקומם הראשון, מחמת שלא יכלו עוד לסבול לחיות מחוץ למקום הולדתם, דהיינו, מקומם הטבעי.
מכאן, כי כל דבר שגדל במקום שנקשר אליו, שואף בסופו של דבר לחזור לשם. ואם כך הדבר אצל בעלי החיים, על אחת כמה וכמה שמדובר בתחושות של יהודים החיים בגלות, אשר תחושת השייכות וההשתוקקות לשוב למקומם הטבעי לעולם לא מרפה מהם, עד שלבסוף ימצאו הם את הדרכים לשוב אליו.
לאור זאת, ניתן להסביר את פשר התופעה המעניינת, כיצד לאורך כל שנות הריחוק והבידוד מהעולם היהודי, מעולם לא שכחו 'יהודי אתיופיה' את מוצאם ואדמתם, ותמיד נכספו לשוב ולהתחבר אליה שוב. וחג הסגד הוא אחד הראיות המובהקות לממומש הצפייה הממושכת הזו וכיום כבר קוים בהם הפסוק ושבו לציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם.