ציניקנים לא מעטים פגשתי שהתייאשו מערך 'הערבות ההדדית'. חלקם, נמנים על ידידי הקרובים ביותר. על פי תפיסת המציאות שלהם, הגורל שפקד את הערך החשוב מכל לחייה של חברה, ערך הערבות, הוא שירד למעמד נמוך בסולם הערכים ההווה בחברה האנושית. לטענתם, ערך זה הינו שברירי, חמקמק, ובעיקר, בלתי אפשרי באופן מובנה. מאחר והפילוגים והשסעים ברקמת החברה האנושית, הם הכוח המניע ומרבצי הנפט המזינים את הלהט האנושי האין-סופי. הלהט המסמא לפיו כל יחיד מתקיים לעצמו, ובמידה רבה מכוח שלילת 'האחר' באשר הוא. הוא ואין בלתו. רק דרכו היא הנכונה, וזולתה קלוקלת וזניחה.
בעיני, המציאות בשטח שונה לחלוטין, אופטימית ומלאת תקווה. מבט חטוף ואוהב אל המתרחש בלב ההוויה הישראלית, מעלה כי הנימים הרבים השזורים בה לתפארה, לומדים להכיר האחד את רעהו, ויוצאים במחול של כבוד ואחווה, הערכה הדדית ולמידה מתמדת, ובעיקר, נתינה שאיננה יודעת גבולות.
אוכל להצביע על אין ספור שיתופי פעולה בין גופים וארגונים שונים הנעזרים איש באחיו באופן חוצה מגזרים, הדוגמה הבולטת במיוחד היא במרחב בו שוקעות המחיצות, במרחב בו הכל חולקים את אותה השפה - מרחב החולי והכאב. המחלה הופכת למחול אמפתיה ורחימאיות שאין להם סוף. גבולות מִטשטשים מבעד לדמעות. ומלאכים בלבן ומלאכים של חסד חגים במעגל. הסולידריות והאחווה מבליחות גם במגזר השלישי בו עמותות מסייעות לכלל הפונים ללא מסכים מפרידים. מנעד מפואר של זהויות, ולב אחד!
לצערנו הרב, המדיה איננה שוקטת על שמריה והיא ניצבת לעשות את מלאכתה נאמנה, כמו מבקשת באמצעות מסכים ורעש, להאפיל ולעמעם את החזיונות המופלאים והקולות העדינים הללו, להציב מסך מפריד!
בכדי ליצור אצלנו ריגוש חלול, ריגוש שלילי אשר לתפיסתה העסקית הוא הערובה לקיומה, זקוקה המדיה על ערוציה השונים לַחוצץ ולמפריד כאוויר לנשימה. המחיצות אותן היא מגביהה עושות בנו כלה.
אם ישנה דאגת אמת הנושכת ללא הרף ואיננה מרפה, דאגה קיומית שעלינו להידרש לה ככל אשר לאל ידינו, הרי שהיא דווקא הדאגה העמוקה מהפערים שבין השכבות השונות באוכלוסייה, אלו החברתיים ואלו הכלכליים. הם אינם גזירת גורל! הם אינם משקפים בשום אופן קיטוב קיים, הם תוצאה מצערת של מדיניות חסרת מודעות, כיוון, וחמלה.
אנו חיים בעידן היסטורי שנחלתו המובהקת היא 'נחלת ההזדמנויות החדשות' - עידן ההזדמנויות והחדשנות. הן במישור הפוליטי והן בזה החברתי. לדוגמה אחת מני רבות, מן המרחב לתוכו נולדתי, בו אני חי ופועל בשמחה עם כל יום חדש שנולד, יום יום והזדמנויותיו שלו, המרחב בו אני מחנך את תלמידי, החברה החרדית המתרחבת. יש בכוחה ובסגולתה של חברה זו לתרום תרומה ייחודית וחיונית שאין ערוך לה, לאוצרות הרוח והחומר, לחיי החזון ולחיי המעש, של העם היהודי בשעתנו היפה הזו. כל מגזר יכול להתכוונן, לטפח ולעצב את זהותו מתוך התחשבות מרבית בסביבה הסובבת אותו, ומבלי להיפגע מכך כמלא נימה. מעגל הזהויות יתרחב, יעשיר, ויעמיק, וזוגות ידיים נרגשות יושטו אליו באחווה גדולה.
כולנו, כיחידים, כפרטים, מחויבים לעשות כמיטב יכולתנו, ללא יוהרה, מתוך רצון להרבות כבוד שמיים, לכבד, להקשיב, ולהבין שמציאויות מורכבות ואתגרים של דורות, לא פותרים בהסתגרות ובתנועת ביטול. האיש הבוגר מבכר את טעמו העשיר של הלפתן על טעמה השטוח של המחית, בלפתן הפירות ניצבים זה לצד זה, כל פרי וטעמו שלו, ומתמזגים יחד למניפת טעמים מרהיבה ומרעננת. האדם הבוגר מבכר את המזיגה, המורכבות, והעושר, על ההשטחה, ההיתוך, והדלות.
פעמים שמטעמי נוחות הנטועים לענה וראש במדבר הסטריאוטיפי, החשש מהאחר כל כך מרתיע, עד שהוא מאיין כל רצון ומוכנות לבחון כל דבר שעשוי לקרב. חשוב לזכור - כי גם שכרה של החלקיות רב הוא, גם בכוחו של מעשה קל כמשק כנפי פרפר, ליצור איזון חדש ולייצב את מערבולות הקיטוב.
אני מוצא כי הפרקטיקה הטובה מכולן על מנת לחזק את הערך הגדול והיהודי כל כך של 'אהבת החנם' היא לצאת בימינו אלה - בימים אלה בלוח השנה, ובימינו אלה כחברה וכעם, לצאת למסע של היכרות, היכרות כפשוטה, כמות שהיא. להכיר מישהו אחר. לחתור למגע. לחתור למפגש. זו חוויה מחזקת, מעצימה, ומקרבת לבבות. כל איש יבקש לו רֵעַ. כל אדם יבקש לו 'אחֵר'. פָּנִים בְּפָנִים יִפָּגֵשׁוּ.
השלם, רק לאלוקים הוא, האמת האנושית לעולם היא חלקית. חלק לחלק יגש, יחברו יחדיו למחול השלמות, כי שמה האלוקים.
אם בעבר הגדרנו את עצמנו 'ככבשה אחת בין שבעים זאבים', אזי היום, משהתרבו הזאבים, הערובה לחוסננו היא האחדות והוספת האהבה בין אדם לאדם, כי כולנו בצלמו נבראנו. חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו, שנאמר: כי בצלם אלוקים עשה את האדם.