בעקבות היהודי שנתפס בארה"ב בעוון סחר באיברים, רצינו לברר האם מותר לאדם למכור את אבריו בתמורה לכסף, והאם מותר לסחור בהם. כיון שהנושא ארוך סבוך ומורכב, נתמקד בעיקר בצדדי הדיון העיקריים ובמסקנות, ופחות בשאלות צדדיות. והרוצה להחכים יפתח את הספרים וילמד לעומק.
ראשית צריך לבאר: תרומת איברים על פי רוב כוללת בתוכה סכנת חיים במידה מסויימת לתורם, ובדרך כלל סכנת חיים מסויימת, אם לא מוחלטת, לנתרם. ועל כן השאלה הראשונה שצריך לברר היא - האם מותר לאדם להכניס את עצמו לסכנה כדי להציל את חיי השני.
ובכן, התשובה בקצרה ובבהירות היא כך:
אם יש סכנת חיים לתורם - אסור לו לתרום. אין על כך חולק.
אם אין סכנת חיים, אלא הפסד או סכנת איבר - רוב הפוסקים סוברים שמותר, או מצווה לתרום, ודעת הרדב"ז היא שאין שום חובה לתרום.
אם יש סכנת חיים רחוקה [- ספק סכנת חיים] - לכל השיטות אין שום חיוב לתרום. יתכן שמותר.
הרב שמואל רבינוביץ, במאמר שפרסם בקובץ המאמרים "אסיא" הוכיח בצורה ברורה וחד משמעית כי אין שום היתר לתרום איברים לצרכי מחקר, אלא אך ורק לצרכי הצלת חיים. והעלה שם שאלה מעניינת: האם גופו של האדם שייך לו עצמו? או שאולי אין בעלות על גופו של אדם, ואם כן אינו יכול למכור את גופו, ו/או חלקים ממנו?
ולהכרעת ההלכה הביא במאמר הנ"ל מהגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שמותר בהחלט לאדם עני למכור איברים לצורך השתלה, כיון שמציל נפש יהודי, אף על פי שתורם בשביל הכסף, מצווה רבה היא. וכן מותר למתווך לקבל אחוזים מכך, כשכר על המאמץ והטירחה.
הרב ישראל מאיר לאו, במאמר שפרסם בקובץ תחומין, העלה שאלה נוספת מעניינת: יתכן שאין אשרות לתרום איברים, כי מיד כשמוציאים מאדם איבר כל שהוא, חייבים לקוברו ואסור להנות ממנו. ועוד דיון מעניין העלה: גם אם נניח שאר למכור איבר, אולי מותר למכור איברים אם נקטעו מאדם שלא מרצונו, בתאונה וכדומה.
למסקנה לא מצא הרב לאו מקור ברור לאסור לא לתרום ולא לספסר בזה, אך עדיין ממליץ בחום לדאוג שלא ירבה המסחר באיברים.
ורק נשאר לשאול - יש לכם אולי כליה מיותרת?