מי הספירה מצטרפים זה לזה, יום חובר ליום, שבוע לשבוע, והנה, אנחנו כבר בפתחו של השבוע השישי, שבוע היסוד.
המילה הזאת, "יסוד", מזכירה לנו יסודות של בניין, או של מגדל, או של עולם. משהו חזק ויציב, שהוא התשתית ועליו הכול נשען.
ואכן, מידת היסוד מדברת על משהו, שהוא הבסיס להכול.
מהו הדבר?
מידת היסוד זה כוח ההתקשרות, כוח החיבור, ובמידה מסוימת גם כוח החיות. אנשים רודפים אחרי קשר בעולם הזה, שנקרא "עולם הגעגוע".
זה הכלל – "או חברותא, או מיתותא". אם אתה מחובר, אתה חי; אם אתה מנותק, אתה מת. לפי עומק ההתקשרות, כך עומק חיות הנפש; ולפי מיעוט ההתקשרות, כך מיעוט חיות הנפש.
מכירים אנשים הסובלים מאוטיזם? כוח ההתקשרות שלהם פגוע אנושות, ובהתאם לכך הם מתנהלים – טיפוסים מבודדים עם אינטראקציה מינימלית, אם בכלל, עם הסביבה. בלועים בעולם של ניתוק. נעדרים כל קשר. וכן, במובן מסוים, גם נעדרים כל חיות.
ולא רק אנשים עם 'חותמת' פורמלית של אוטיזם או אספרגר, עלולים להיות מנותקים.
יש אנשים, שבלי שום נכות תקשורתית מאובחנת, כוח ההתקשרות שלהם חלש. הם מנהלים יחסי חברה וחיים בתוכה, אבל הקשרים שלהם הם קשרים רדודים; לא באמת קשורים, לא מחייבים, קשרים עם אמירה כזאת של "תן וקח" או "הייתי כאן, אבל אל תבנו עלי, כי לא הבטחתי להישאר"... הם מסתובבים בעולם כמו פרפר נחמד, שמתעופף מערוגה לערוגה, מחליפים דיבור עם זה, יושבים לכוס קפה עם ההוא, אבל החבלים הפנימיים שלהם מנותקים. הכול שם דומם, בלי שום נגיעה של קשר. אין להם שום בעיה להחליף חברים, כשהם מוצאים טובים מהם. להחליף מקום עבודה, כשמשהו שווה יותר. ולהתעופף להם הלאה, כל אימת שמתחשק להם.
לעומתם, יש את אלה שכוח ההתקשרות שלהם חזק ועמוק. הם קרובים. הם חיים. הם נאמנים. הם קשורים ונקשרים לכל דבר שזז לידם. העיניים שלהם פקוחות בצמוד ללב, והלב פתוח. אנשים כאלה, באופן המוקצן שלהם, יעדיפו להישאר במשרד המיושן עם המשכורת הדלוחה ולא להיפרד מהצוות, מהבוס, ואפילו משולחן העבודה, לטובת איזו משכורת שמנה. כי לכאן הם קשורים ומחוברים, ובבקשה ממש, רק אל תנתקו אותם!
ועם כל החיות והמעלה שבהתקשרות עמוקה – יש כאן גם כאב וחיסרון. כי אין חיים בלי ניתוקים ופרידות, ולא תמיד הקשר העמוק הוא בהכרח הנכון... וכשאנחנו מתקשרים כל כך לכל דבר, הנפש שלנו סובלת סבל אדיר, עם כל מערכת כזאת של התנתקות.
המפגש עם מידת היסוד מעלה בנו את השאלות הבאות:
עד כמה אני קשור, לעצמי, לבורא עולם, לצדיקים? עד כמה אני מחובר, לבן הזוג שלי, לילדים שלי, לאיך שאני חי ולמה שאני עושה?
עד כמה אני חי?
מה עומק ההתקשרויות שאני מכיר?
יש לי חיבור אמתי למשהו, או שאני "עושה מה שצריך לעשות" וזהו?
אז אם מידת היסוד היא הבסיס של הכול, ובה נמדדת מידת חיותנו, אולי בכלל במידה זו אין מה לברר, וכל מה שנשאר לנו זה לרכוש אותה וכמה שיותר מהר?
לגמרי לא.
כשם שמידת היסוד היא הבסיס לחיים, היא עלולה להיות גם בסיס למוות ושורש להרבה קלקולים. עיקר הבעיות – התקשרות דקלקול. החטא הראשון בעולם היה התקשרות לא נכונה בין הנחש לחווה.
אם אני מתקשר ללא טוב, לתאוות רעות, לחברים רעים, לדימוי עצמי שלילי, לאבחנות פסיכיאטריות שכובלות אותי מלצאת מהמיטה ולהתחיל לחיות, למשחקי התפקידים ביני לבין אשתי, לכעס, לשנאה, למסכנוּת. אם אני מתקשר לרע, מתחבר עימו בכל כוחי ולא מוכן להיפרד, הרי לי יסוד הרסני.
וגם, להיפך – אם אני מתקשר, אפילו לטוב, אבל באופן לא טוב, שוב השתמשתי בסם המוות במקום בכוח החיות.
איך אפשר להתקשר באופן לא טוב?
יחסים של תלות, למשל. אם אתה נקשר חברים טובים או לתדמית עצמית חיובית, אבל נאחז בזה באופן תלותי, עד שנדמה לך שבלעדיו הקיום שלך הוא בלתי אפשרי... אז ברגע שהחבר יתרחק או התדמית תתרסק – מי יישאר? מה ייתן לך קיום? מנין תשיג כוחות לקום מהקרשים ולהמשיך הלאה?
אז מה עושים? לא להתקשר לכלום, וזהו? לדכא את מידת ההתקשרות ולהנמיך אותה למינימום? איזו מן מידה, זאת שהיא הבסיס לחיים ולמוות גם יחד?! הרי העולם מלא בפיתויים, באפשרויות לחטוא, בחברויות לא טובות, במידות רעות. ואם מידת ההתקשרות שבי מפותחת ועמוקה, מה יגן עלי מלטבוע בקשרים של תלות שסופם התרסקות?
והתשובה היא, כמובן, בבירור המידה.
זו המשימה שלנו, חיילים אמיצים בצבא השם. זו המשימה שלנו, ובכוח ימים אלו לפתוח לנו אולמות של עזרה לתיקון. אם רק נרצה.
כי כן, צריך לנתב את מידת ההתקשרות לשורשה. בראש ובראשונה אני רוצה להשתמש במידת היסוד כדי להתקשר לבורא עולם, לצדיקי האמת ולעצמי (כש'עצמי' כולל כמובן את אשתי וילדי...).
זה הבסיס של הכול. לשם אני חותר ועל זה אני מתפלל, על לאהוב את עצמי עם השם יתברך, על להיות קשור באמת לצדיקי האמת, שנקראים "יסודו" של עולם, על שם ההתקשרות המוחלטת שלהם לבורא עולם, ולקיים את דבריהם.
ואם יש לי את הבסיס הבסיסי הזה, אני מוגן מפגעי המידה.
אני נזהר מהתקשרות לרע, אני מחפש את החיבור אל הטוב, וגם אם נפלתי אל הלא טוב – אני חוזר לאבא, אליו אני קשור כל כך, מספר לו מה קרה ומבקש תשובה.
כאשר הדבר העיקרי אליו אני מחובר זה אל השם יתברך, אל צדיק האמת ואל הפנימיות שלי – אז מה שלא ייקחו ממני ומי שלא ילך לי, אני תמיד אשאר. השם הטוב יישאר. והצדיק יישאר.
וכשאנחנו ביחד, מה צריך יותר?!