פרק א'
ישיבת תורת חיים
הישיבה הקדושה "תורת חיים" בעיה"ק ירושלים תובב"א נוסדה בברכת מרנן הגר"ח סולובייצ'יק וה"אור שמח" בשנת תרמ"ז, ע"י הגאון רבי יצחק וינוגראד שעלה מפינסק. למדו בה במשך שנות קיומה מבחירי ועילויי הבחורים והאברכים שבירושלים. אף שהתקיימו ישיבות ובתי מדרשות נוספים וקול התורה הדהד בעוז ברחובות ובסמטאות (המפורסמת מכולן: ישיבת "עץ חיים") עדיין הורגש חסרון בבית מדרש שיהיה תואם לרוח וסגנון הישיבה שהקים הגר"ח מוולוז'ין ותולדותיה שבליטא (1). באותם שנים גבר בירושלים גם המחסור במקום לימוד לבחורים, היות והתרבו העולים החדשים בגילאי הבחרות (עקב הפרעות ברוסיה ומפחד גיוס לצבא וכדו'), לעומת מספרם בשנים המוקדמות.
מטרת מיסדי הישיבה היתה להוציא חניכים מופלגים בתורה המסוגלים להיות רמי"ם ורבנים שימשיכו את מסורת התורה וההלכה בירושלים ובכל ארץ ישראל. והתנו את קבלת הבחורים בשיעור קומה המסוגלים לגדול בתורה ולהוראה. ואכן הצליחו בכך. היו תקופות שמספר תלמידי הישיבה הגיע ל-200.
כותבי קורותיה של הישיבה דיווחו על "מהפכה בדרך הלימוד בירושלים... אש חשקת הלימוד ולהבת קנאת סופרים היוקדים בין כתלי הישיבה... הישיבה מחולקת לשלוש מפלגות – לאברכים צעירים שיש להם אשה בביתם ואולי גם ילדים קטנים, המתמסרים כל כולם ללימוד תורה; לבחורים שמלאו כריסם בש"ס ומסוגלים לחדש חידושים; ולבחורים צעירים מגיל שיודעים ללמוד גפ"ת בפני עצמם בלי הדרכת מלמד... בכל יום נאמר השיעור במשך 3 שעות בגפ"ת לעומק הסברא פשט והלכה..."
"חובת התלמידים לשקוד על התורה בבית הישיבה משעה 9 בבוקר ועד שעה 10 בערב אשר מזה לא יפחות אחד מהם". עם זאת העידו כי היו שקדנים שהפליגו בלימוד בישיבה עד חצות הלילה ברציפות, ואחרים שלמדו כל הלילה!
אחיו של הגר"י וינוגראד, רבי יוסף אליהו, כיהן כמשגיח הישיבה באותן שנים. (אחרי פטירת הגר"י, כיהן הגרי"א כראש הישיבה, ואחרי פטירתו בתרע"ח, כיהנו גיסו רבי זרח אפשטיין ואחיו רבי שמחה וינוגרד כרמ"י הישיבה). תלמידי רבי יוסף אליהו סחו אחרי דמותו הנערצה כי רק מראיית פניו התלהטו ללמוד ביתר התמדה וחשק, מעוצמת אהבת התורה שנבעה ממנו. רוח ואוירת הישיבה היו חדורי שאיפות לעליה בידיעת התורה, בש"ס בבלי וירושלמי, ובפוסקים, ללא הרף.
משנות יסודה הצמיחה הישיבה פירות הילולים, מהם ראשי ישיבות ורבנים בירושלים עצמה (כגון הגר"פ אפשטיין ראב"ד "העדה החרדית"; הגרצ"פ פרנק רבה של ירושלים, שעלה בתרנ"ג אחרי שלמד בסלבודקה עיר הולדתו אצל רבי איצל פונביז'ר; הגר"ז אפשטיין שבעצמו נהיה לר"מ בישיבה; הגרי"מ חרל"פ משערי חסד; הצדיק רבי אריה לוין משגיח ובוחן ב"עץ חיים", שלפני שעלה ארצה למד בישיבת סלוצק אצל מרן הגרא"ז מלצר; הגר"י והגר"א ראם; הגר"י וינוגרד מראשי ישיבת עץ חיים ורב שכונת מחנה יהודה; הגר"ג לפידות רבה של בית ישראל ומא"ש, ועוד), ומהם רבנים גדולים של אותו דור דבכל אתר ואתר.
הישיבה שכנה ברחוב הגיא בעיר העתיקה, מחוץ לרובע היהודי. סמוך לסמטאות המובילות להר הבית. בתוך המבנה התקיים "בית ועד" בעלית קיר, שם שקדו ולמדו קבוצת תלמידים מופלגים ביותר שכבר מלאו כריסם בש"ס ופוסקים ואף הוסמכו להוראה (2).
בין כתלי ישיבה זו ובאווירתה המיוחדת המתוארת, למד ושקד במשך תקופה מסויימת אחרי עלותו לארץ ישראל, המתמיד הצעיר ר' יוסף שלום.(3)
שוקד על לימודו בלי חברותא
מורו ורבו, היה אביו. אם צריך ראיה או עדות על גדלותו בתורה של האב (מתלמידי ישיבת ראדין הנסתר בכל דרכיו שאין לנו מי שיתאר את קצות מעלותיו בתורה), יבא הבן ויעיד. שהרי העמקה וישרות בקנה מידה של רבינו אינם דבר שבא בכדי, ולא יתכן להתגדל כל כך בדרך הלימוד, בסברא וביושר בלי רבי טוב.
*
בכל שעה ורגע שבין סדרי הישיבה, לפני ואחרי, ערבי ומוצאי שבתות וימים טובים וכו' וכו' רבינו הורגל ללמוד בחברותא עם... עצמו, בצוותא עם הגמרא (4). עברו ימים מועטים וחזר לבית המדרש של מאה שערים הסמוך לביתו, ושם למד לבד. מאז שנות ילדותו המוקדמות, התרגל ולומד לא לבזבז אף רגע, ולשבת על מקום אחד ולשנן דף אחרי דף, בגמרא ובראשונים ופוסקים. כל מילה ומשפט, עם הסברם והבנתם בפה בקול רם, כמסביר לאחר שיושב לצידו. וכל זאת, במשך שעות רבות רצופות ללא הפסקות כלל, ומבלי להעיף עין סביבו.
כך גדל הילד יוסף שלו' ויהי לנער. ואף כשכבר היה לבחור ומילא כריסו בש"ס ופוסקים, לא שינה את מקומו על אותו הספסל שבבית הכנסת (5), ולא החסיר דקה מלימודו. יום אחרי יום מהשכם לפנות בוקר ועד שעת לילה, יושב היה בבית הכנסת וגורס ומשנן, בחדוה ובנעימה, מסביר, מקשה ומפרק, מתבונן כרגע בשתיקה של עיון, וחוזר מסביר בשפה ברורה ובהטעמה, ולא מרים עיניו מן הספר כה וכה משך שעות ארוכות.
לא פלא, כי עד מהרה כשנזקק אביו ה"הומלער רב" (6) לממלא מקום בהגדת השיעור לפני חבורת "תפארת בחורים" נעזר בבנו הבחור הצעיר. רבינו היה מגיע כזקן ורגיל לומר שיעורים מלאים טעם וחיות בגמרא לפני בחורים המבוגרים ממנו, וכולם החשיבוהו לתלמיד חכם מופלג שכל רז – בכל ששת הסדרים – לא אניס ליה.
*
עוד יסופר על ימי נערותו המוקדמים: פעם אחת לפני כעשרים שנה, הגיע מאמריקה זקן מופלג לבית הכנסת הסגור "אהל שרה" שמצוי במבנה מוזנח ועזוב בשכונת מאה שערים, והסתובב סביבו בשעות הבוקר כמחפש מישהו. שאלו אחד מבאי השכונה מה תבקש? ענה לו האמריקאי האורח: אני מילידי ירושלים שלפני קרוב לשמונים שנה, עד היותי ילד כבן עשר שאז הפלגנו אני ומשפחתי לחו"ל מחמת הדחק. וזכורני שבבית הכנסת הזה ישב ילד בן גילי מתמיד מופלג שכל היום כולו בלי הפוגות וללא הפסקות התבודד מבני גילו ורק ישב וגרס ושינן דפי גמרא, כך שנים ע"ג שנים. כעת שאני חוזר לביקור בארץ הקודש ונזכר בשכונת מולדתי, באתי לראות את בית הכנסת, ונזכרתי בילד הזה שישב על הספסל ההוא... מעניין איפה הוא היום... ענה לו האיש ה"מארח": הנה הוא אותו הילד, עדיין יושב הוא באותו הספסל, בתוך בית הכנסת השמם והנעול. הוא מחזיק ברשותו את מפתח בית הכנסת ונועל את עצמו מבפנים, לבל יפריעוהו מלימודו אחרי ששמו הולך לפניו מקצה העולם ועד קצהו כאחד מגדולי הפוסקים שבדור והשאלות הקשות ביותר ממתינות להכרעתו. הלא הוא רבינו הגרי"ש.
*
בירושלים של אז, מלפני קרוב לתשעים שנה, היו עוד שקדנים ומתמידים. יסופר שהיו אף מפורסמים יותר מהגרי"ש שהיה שקט מטבעו, נחבא אל הכלים, ובעוד אחרים עוררו התפעלות והשתאות, היה הבחור הצעיר יוסף שלו' שתקן ולא מוכר. לא ידעו עליו כי אם זאת שהוא נכדו של בעל ה"לשם" שעלה עמו מרוסיה, וכי הוא לומד ולא נותן לשום דבר להפריעו.
כל כך שקט היה, שכאשר נפגש עם זוגתו לעתיד לא דיבר כמעט, כאילם שלא יפתח פיו.
אולי דוקא מידת השתיקה וחוסר ההתבלטות היא שעמדה לו לעזר בהתגדלו על פני כל שאר המתמידים והשקדנים שהרעישו את העיר. לימים התברר שהוא יותר מכולם זכה לכתרה של תורה, ודבריו המעטים הנאמרים בחדריו הצנועים נשמעים ברמה בכל העולם כולו (7).
חיזוק לשקידה
בשנת תרפ"ח, בהיות הגרי"ש כבן שמונה עשרה, השתתף בהספד גדול שנערך ב"מאה שערים" על אחד מגדולי הדור שבפולין שהסתלק לעולמו, הרבי מאוסטרובצה זצ"ל. המגיד המפורסם רבי נטע וייס עמד ליד ארון הקודש וביכה תמרורים את הנפטר הגדול ותיבל את דבריו בסיפורים מלהיבים ומרוממים על גודל התמדתו בתורה הק' של הנפטר, ולמה שזכה להגיע בזכות אותה התמדה מופלאה. הדברים היו למשיב נפש לר' יוסף שלו' הצעיר, ועודדוהו עוד יותר לדרכו דרך ההתמדה והשקידה.
(כך סיפר לימים לאחד מלוקחי נכדותיו שהעז ושאלו אחרי כשבעים שנה, איך הוא בקי כל כך בספרי הרה"ק מאוסטרובצה, ומדוע הוא מציין לשואליו הרבה פעמים מראי מקומות מספריו. וענה לו שלמד את כל ספרי האדמו"ר מאוסטרובצה כהכרת הטוב! למרות שלא הכירו כלל (8).
עומדו על דעתו
במילים קצרות ומתומצתות הכיל הגרי"ש מסר רב עם עדות בעל הדין על עצמו, מילים נדירות שאמר לימים (בחודש סיון תשס"ט) לאחד משומעי לקחו ב"תפארת בחורים" והם הכו גלים רחבים ואף התפרסמו בכתב עת.
השואל ביקש לדעת האם בין הסדרים הקבועים עדיף להשקיע את הזמן כדי להעמיק בעיון בסוגיות שלמד או להשלים בזמן זה את המסכת עד סופה בבקיאות. רבינו במילים מדודות דחה את שני צדדי ההוה אמינא כאחד, ואמר: "העיקר בלימוד הוא להבין. וכל מסכת שלומדים צריך לגומרה עד הסוף". והוסיף משפט קצר ורב משמעות: "מיום עומדי על דעתי לא התחלתי מסכת מבלי לגומרה, אפילו אם זה לקח כמה שנים טובות".
הרי לנו עדות מאז ימי נערותו, כי מנהג הישיבות בדורות האחרונים להעמיק בחלק מהמסכת ולא לסיים מסכתות עד תומם, לא היה מנהגו כי אם להיפך. כך למד בשקידה ובחזרה "מכריכה לכריכה" וכך רכש את בקיאותו המדהימה בכל התורה כולה. גם לימוד לשם "בקיאות" בדרך לימוד מהיר בלי הבנה עד עומק הסוגיא לא היה מנת חלקו מעולם. רק לימוד עיוני דף אחרי דף!
(יתכן והיו במשך עשרות השנים, עוד כאלו ששמעו מפיו מעת לעת פנינים יקרות על דרך הלימוד איך נהפך נער ועול ימים מצורב צעיר ללמדן וידען הבקיא בכל חדרי התורה (9). אולם השומעים לא חלקו את השמועה עם אחרים, כי הצמאון והשקיקה לכל מילה בודדת של רבינו נעשו לנחלת הכלל רק בשנים האחרונות ממש בעת שכבר בקושי קיבל קהל לעצה).
דרך הלימוד
בגורסו את הגמרא והראשונים, הסביר לעצמו באר היטב את משמעותה של כל מילה ומילה בדבריהם. ודקדק בהם ובטעמם (10), לבאר את הנפקא מינה לדינא ולמעשה ממשמעות של הסברו של ראשון פלוני לעומת גירסתו או הסברו של ראשון אחר. וכך כשלמד רי"ף רמב"ם ורא"ש ונושאי כליהם הראשונים והאחרונים. לא זז מדבריהם עד שניתח לעצמו את שיטתם משורשיה ועד הלכה למעשה (11).
ברוב כשרונו ומוחו הצלול, שהוא ממש כאחד בדור לתפיסה מהירה, ליבן את מכלול הדעות וביאר את מירב האפשרויות המגוונות היוצאים מסוגית הגמרא שעסק בה. וכך כשחזר על תלמודו פעמיים ושלוש; ארבע וחמש ושש... תמיד עם אותה רעננות, ומאמץ להבין דבר מתוך דבר לאשורו.
כתוצאה מדרך לימוד זו, נעשו סדורים במוחו, כבקופסא, שרשי ההלכה וכאשר התיישב ללמוד שולחן ערוך ונושאי כליו כיוון כל מילה ומילה בדבריהם לפי איזו דעה נקטו בדרכם, והאם יש חולק עליהם במהלך הפסיקה, וכשהגיע מעשה לידו "שלף" את הפסק הסופי ה"מוכן" שלו, והמבוסס מימים ימימה.
ברבות השנים, התרחש מעשה והתפרסם בציבור, כאשר למחותנו הגראי"ל שטינמן שליט"א התעוררה בעיה הלכתית כשעישר את יינו, בחלות ההפרשה, וליבן את הבעיה מכל גווניה וצדדיה עם באי ביתו ומקורביו, כי קשה ומורכבת היתה. לא ידעו איך להחלץ מהמבוי הסתום, וכיצד עליו לנהוג לכתחילה שיחול המעשר על אותו היין אחרי שכבר עושר פעם אחת בצורה לא טובה. לבסוף לא רצה לפסוק לעצמו, ושלח את השאלה ביד מקורבו ובן שכניו שהוא נכד לרבינו הגרי"ש, שישאל את סבו, בהסבירו: בודאי ידע תיכף לענות על השאלה הנדירה, שיתכן ומעולם לא באה אליו למעשה, כי הרי לומד עם כל האפשרויות שיתכנו למעשה...
וכך היה. מיד כששמע את השאלה, בלי הצדדים ומראי המקומות שכבר לובנו בבני ברק במשך שעות ארוכות, נענה ואמר "שיעשה כך וכך..." רעיון מאיר עיניים ומבריק שרק מי שכבר למד פעם את הסוגיות הללו בגאונות והצליח לחתור לעומק יגיע לכזו מסקנא. ולהשיב על השאלה על אתר ללא עיון מוכרח שיש לו גם זכרון בוהק ומלוטש שיזכור "חי" ועכשווי את כל מהלכי הלימוד שיגע ועמל בהם לפני שנים, בלי עימעום וטישטוש.
את הספר "השקדן" ניתן להשיג בכל חנויות הספרים.
-------------------------------
(1) הישיבה היתה "בנשיאותו" של הגר"ח מבריסק, שכיוון את ראשיה, ועודדה במכתבי תמיכה לנדיבים. ובאמת ניכרה הבחנה ברורה בין ישיבת "עץ חיים" שהיתה בית תלמוד תורה מגיל הינקות ועד שיבה, לבין "תורת חיים" שהיתה ישיבה במבנה המקובל, לבחורים בלבד. גם מבחינת סגנון התלמידים ניכר הבדל, שב"עץ חיים" למדו בעיקר בניהם של הישוב הישן שבירושלים שנולדו בה, ובתורת חיים למדו ברובם כאלו שמקרוב עלו מחו"ל לירושלים.
(2) פרטים על הישיבה וראשיה, ממאמרי חוקר ירושלים העתיקה הד"ר ר' זכריה שבתי, ומספה"ז על הגאון רבי אליהו ראם ראש השובי"ם דירושלים מתלמידי הישיבה.
(3) עדות הישיש רבי ועלוול איזנבך שליט"א, שהוא כמעט בן גילו של הגרי"ש ובן השיעור שמתחת לרבינו.
(4) בהקשר עם הגדרה זו, מעניין לציין דבר הדרכה ועידוד של חתנו מרן הגר"ח קניבסקי לבחור בישיבה שהתקשה זמן רב במציאת חברותא כשאיפתו. ואמר לו: "תהיה חברותא עם הסטנדר והגמרא, בהתחלה זה קשה אך כדאי מאוד כי אחרי שתתרגל ללמוד עמהם לא יחסר לך לעולם חברותא, וכך גדלים" סיים.
(5) לימים, נפוצה בת קול של שמועה (ביסוסה צ"ע היות ולא דובר שהמקור הוא מרן בעצמו, ומאידך, בני גילו מאותה תקופה אינם מעידים על כך), שבבחרותו אחרי שעלו בני המשפחה לארץ ישראל ואחרי שנוסדה ישיבת כנסת ישראל מסלבודקה דליטא בעיר האבות חברון, פנה ונסע רבינו מבית אביו וממקום קביעותו אל הישיבה החדשה, ולמד שם כשבוע, ואח"כ חזר לסדרי קביעותו לבדו בבית המדרש הסמוך לבית הוריו בירושלים.
(6) חתימת הגה"צ רבי אברהם אליאשוב רב בהומל, מופיעה על כתב ההכתרה של הגרצ"פ פרנק לרב הראשי לירושלים בשנת תרצ"ו, בקרב ל"ב הרבנים דעיה"ק, וכמו"כ חתמו אחריהם מ' ראשי מוסדות תורה.
(7) (ע"פ עלינו לשבח).
(8) (ברכי נפשי).
(9) בשונה מהרבה גדולי תורה, כמעט ולא שמעו מפיו סיפורים, לא על עצמו וכמעט לא על אחרים. רק את הסוגיא ואת ההלכה. מילה אחת שנפלטה מפיו "כד הוינא טליא" מיד מחדדת את רגשות השמיעה של כל הנוכחים, שמא ואולי הפעם ישמעו דבר מעניין ומגוון, מ"דרכה של תורה" ומ"שימושה". אך בדרך כלל מדובר על איזכור של סוגיא או תירוץ, וכדומה...
(10) בסוף שנות התש"מ הקליט נכד אחד את הגרי"ש בלילה מן הלילות בקומו ללמוד מספר שעות לפני תפילת שחרית, וכך נפוצה הקסטה מיד ליד והועתקה בחשאי על ידי בחורי ישיבות שהגיעה לגבולם הקלטת בה נשמע קולו הערב של רבינו בלומדו סוגיא בגמרא במשך שעות ארוכות ללא הפסקה. הערבות המרנינה והנעימות, המתיקות המרתקת שמכניס במילים הקדושות, נהפכו לחיזוק נפלא לבחורים עמלי תורה.
(11) לימים סיפר הגר"א שרמן כי כשהחליט כאברך צעיר להקדיש את לימודו לבחינות בשו"ע ולכהן כדיין, הדריכו הגרי"ש ללמוד את הסוגיות היטב עם רי"ף ורא"ש ור"ן על הרי"ף, ולעצור בכל שורה בר"ן ולהתבונן בו מה הוא חידש בשורה זו נפקא מינה למעשה...