לרגל צום עשרה בטבת שחל היום (חמישי) בו החל המצור על ירושלים שהוביל לחורבן בית המקדש, "כיכר השבת" מגיש את שיחתו של ראש הישיבה הגאון רבי גרשון אדלשטיין על החשיבות שבענייני בין אדם לחבירו.
בדבריו, עמד הגרי"ג על החשיבות של כל אחד ואחד לראות את המעלות שבחבירו ולא את החסרונות ובכך גם זוכה למחשבות קדושה, גם ושפע מכך לקבל את אותן המעלות והעיקר - זוכה לסייעתא דשמיא למעלה מהטבע.
לשקוד על תקנת חברו
"כתב רבינו יונה בשערי תשובה (ג, יג) "כי חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חברו אם דל ואם עשיר, וזאת מן החמורות ומן העיקרים הנדרשים מן האדם שנאמר (מיכה ו, ח) הגיד לך אדם מה טוב ומה השם דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד". זהו החיוב, 'לשקוד' - בהתמדה, בעמל נפשו, על תקנת חברו, ודבר זה הוא מן החמורות, ומן העיקרים הנדרשים מהאדם.
"ונזכרו בלשון הפסוק שני עניינים "מה טוב ומה השם דורש ממך", 'מה טוב' היינו שזוהי טובת האדם, 'ומה השם דורש ממך' היינו שזו גם דרישה שהאדם מחויב בה, וזוהי דרישה תקיפה מאד, 'עשות משפט ואהבת חסד' - לא רק 'עשות' חסד, אלא 'אהבת' חסד, שבלב תהיה אהבה לחסד, כי החיוב הוא לעשות חסד מתוך אהבה, וצריך לטרוח בזה, ולהתקדם תמיד במעלה של אהבת חסד, שאין סוף למדרגות בזה.
"וככל שאדם עושה יותר פעולות של חסד מתוך אהבת חסד, מקבל יותר אהבת חסד, עד לדרגה הגבוהה של אברהם אבינו במידת החסד, שישב פתח האוהל כחום היום, בשלישי למילתו, וחיכה שיבואו אליו אורחים, למרות שבאותה שעה כולם היו ספונים בבתיהם ולא היו צריכים מי שיארח אותם, חיכה אברהם אבינו שיבואו אורחים, מפני שהיה חסר לו הסיפוק וההנאה של חסד שהוא מזון הנפש.
בקשת רחמים על בני דורו
"ועד היכן מגיע החיוב לטרוח ולשקוד על תקנת חברו? אנו מוצאים במסכת מכות (יא, א) שאימותיהן של כהנים גדולים היו מספקות לרוצחים שבערי מקלט מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו, והיינו מפני שההורג נפש בשוג גולה לערי מקלט עד מיתת הכהן הגדול, ויש לחוש שמא יתפללו הרוצחים שימות הכהן הגדול כדי שייצאו מעיר מקלטם, לכן היו האימהות של הכהנים מספקות לרוצחים מחיה וכסות, כדי שירגישו טוב בערי המקלט, ולא יתפללו על בניהם שימותו.
"ומבואר שאם באמת היו הרוצחים מתפללים שימות הכהן הגדול, יכול להיות שתתקבל תפילתם, ויש להבין מה אשם הכהן הגדול, ומדוע צריכים לחשוש שתתקבל תפילת אותם הרוצחים? ואמרו בגמרא שם, כי הטעם לזה הוא, מפני שיש תביעה על הכהן הגדול, שהיה צריך לבקש רחמים על בני דורו שלא יהיו מקרים כאלה של רציחה, כי כן הוא החיוב לטרוח ולדאוג על תקנת חברו, ומאחר שלא התפלל על זה, הרי הוא אשם גם כן ברציחה, ובצערו של הרוצח הגולה לעיר מקלט.
"ומובא בגמרא שם על רבי יהושע בן לוי שהיה זוכה לעיתים קרובות לגילוי אליהו, ופעם אחת לא נגלה אליו אליהו במשך שלושה ימים, מפני שהיה מקרה שאריה אכל אדם בתוך שלוש פרסאות ממנו [ושלוש פרסאות הוא תחום מקומו של אדם כשיעור מחנה ישראל] והייתה תביעה על רבי יהושע בן לוי שלא ביקש רחמים שלא יקרה בתחומו דבר כזה, כמו שיש תביעה על הכהן הגדול שהיה צריך לבקש רחמים על בני דורו, או על כל פנים להוסיף בבקשת הרחמים, להתפלל עם יותר לב ויותר כוונה, ומאחר שלא עשה כך, ירד ממדרגתו, וכבר לא היה יכול לזכות לגילוי אליהו.
לראות מעלות בני אדם
"והנה בעניינים שבין אדם לחברו, יש כאלה שרואים את המעלות באחרים, ויש כאלה שתמיד יש להם ביקורת, ורואים רק את החסרונות.
"ובדרך כלל מי שהוא בעל מידות טובות, לבו נמשך אחר המעלות, ומחפש תמיד לראות את המעלות בכל אחד, כי כל אדם יש לו מעלות, אין אדם ללא מעלות, ולכל הפחות משהו איזו מידה טובה, או אפילו מעלה שנולד עימה.
"ובשערי תשובה (א, יח) הביא את הפסוק (משלי כח, יב) "בעלוץ צדיקים רבה תפארת ובקום רשעים יחופש אדם", וכתב על זה "פירוש, הצדיקים מפארים ומכבדים בני אדם על כל מעלה טובה הנמצאה בהם, ורשעים מחפשים מומי בני אדם ושגיאותם להשפילם, ואף על פי שכבר הזניחו המעשים ההם וחזרו בתשובה", היינו שדרך הצדיקים לראות תמיד את המעלות הטובות בכל אחד ואחד, ואילו הרשעים מחפשים מומי בני אדם ורואים רק את החסרונות ולא את המעלות.
"ועוד כתב (שם ג, ריז) "ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יד, ט-י) "אווילים יליץ אשם ובין ישרים רצון, לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר". פירושו - האוויל יליץ חובה. כי יחפש מומי בני אדם ואשמתם וייתן בהם דופי, ולא ידבר לעולם בשבח ודבר טוב הנמצא בם. והמשל על זה, כי הזבובים לעולם באו ונחו כולם על מקומות הלכלוך וכו', ואמרו רבותינו (קידושין ע, א) כל הפסול פוסל ואינו מדבר בשבחו של עולם ודרכו לפסול בני אדם במומו. ובין ישרים רצון, כי דרך הישרים לכסות על כל פשעים ולשבח האדם כי נמצא בו דבר טוב. וזכרו במוסר כי אדם אחד וחכם עברו על הנבלה, אמר האדם כמה מוסרחת נבלה זו, אמר החכם כמה לבנים שיניה".
"וכן הביא החובות הלבבות (שער הכניעה פ"ו) "ונאמר על אחד מן החסידים שעבר על נבלת כלב מסרחת מאד ואמרו לו תלמידיו כמה מסרחת נבלה זאת, אמר להם כמה לבנים שיניה, ונתחרטו על מה שסיפרו בגנותה. וכיון שהוא גנאי לספר בגנות כלב מת, כל שכן באדם חי. וכיון שהוא טוב לשבח נבלת כלב בלובן שיניה, כל שכן שהוא חובה לפי זה לשבח אדם משכיל ומבין. והייתה כוונתו להוכיחם שלא ילמדו לשונם לדבר רע וישוב להם טבע, וכן כשילמדו לשונם לדבר טוב, ישוב להם טבע קבוע".
"וענין זה שייך לא רק בדיבור, אלא גם במחשבה, יש מחשבות קדושות ומחשבות שאינן קדושות, וכשאדם חושב על המעלות של זולתו ומלמד עליו זכות, זוהי מחשבה קדושה, ולהיפך כשחושב על החסרונות, זוהי מחשבה שאינה קדושה.
מה הבריות אומרות עליו
"ויש בזה ענין נוסף, שאם אדם רואה את המעלות בזולתו, הוא עצמו גם כן מושפע מזה לקבל את אותן המעלות הטובות, כמו שמצינו במדרש (סוף קהלת רבה) "בשעה שאדם נפטר מן העולם הקב"ה אומר למלאכי השרת ראו מה הבריות אומרות עליו, כשר היה ירא שמים היה פלוני זה, מיד מיטתו פורחת באוויר", ויש לפרש 'מה הבריות אומרות עליו' היינו מה הבריות ראו עליו, שהיו לו מעלות ומידות טובות שהשפיע בהם על הבריות, שראו אותו ולמדו מהנהגתו, כי כן הטבע שבני אדם מושפעים ממה שהם רואים, ומי שמשפיע בהנהגתו על הבריות הוא מזכה הרבים.
"ואין לשער הזכויות העצומות של זיכוי הרבים, בכל העניינים, שעל ידי זה זוכים לסייעתא דשמיא מידה כנגד מידה, מי שמזכה את הרבים במידות טובות זוכה לסייעתא דשמיא לקבל דרגה של מידות טובות, ומי שמשפיע על אחרים יראת שמים זוכה לסייעתא דשמיא ביראת שמים, ומי שמזכה את הרבים בתורה זוכה לסייעתא דשמיא להצלחה בתורה, כמאמרם (תענית ז, א) מתלמידי יותר מכולם.
"אלו הם עניינים שבין אדם לחברו, שיש עליהם הרבה בדברי חז"ל, וככל שאדם מתגבר ומתאמץ יותר כנגד טבעו הגשמי, זוכה לסייעתא דשמיא למעלה מהטבע מידה כנגד מידה, ובעיקר חשוב להתחזק באהבת הבריות בין אדם לחברו, שהוא דבר שבני אדם מזלזלים בו, וכל מי שיתחזק בזה זכותו גדולה מאד!