לקראת יום ט"ו בשבט, הננו ללקט כמה סגולות מצדיקי הדורות ליום קדוש זה. ובצידם של הסגולות הללו, נלקט גם כמה סגולות של הבל, שאין להם כל מקור לבד מהעיתון 'המודיע', והנוהג בהם יש לו לחשוש משום 'לא תנחשו' ומשום 'דרכי האמורי'.
1. סגולתו הידועה של הרה"ק הבני יששכר זיע"א: להתפלל על אתרוג מהודר לשנה הבאה. לפי דבריו אלו, חיבר ה'בן איש חי' תפילה מיוחדת על אתרוג נאה לאומרה בט"ו בשבט, נדפסה בספרו 'לשון חכמים'.
2. רבינו יששכר מוולברוז הפליג מאוד במעלת אכילת אתרוג ביום זה. ואמר בשם מרן היהודי הקדוש זיע"א מפשיסחא, שמי שאוכל אתרוג בט"ו בשבט יזכה להשלים שנתו.
3. בספר יפה ללב כתב, שאחר סוכות נהגו לעשות מהאתרוג מרקחת בצוקע"ר (בעברית 'ריבה'), ולהעלותו על השולחן בליל ט"ו בשבט בכלל הפירות, ויברכו עליו אנשי הבית, ואשה שהיא הרה ללדת או מקשה לילד יתנו לה ממנו, ואומרים שהוא סגולה שתלד בריוח ולא בצער, ויצא הולד בר קיימא לחיים טובים ולשלום כשאוכלת ממנו באותה שעה. ובדרכי חיים ושלום כתב, שה'מנחת אלעזר' ממונקאטש ציוה בביתו לדקדק שלא לכבוש ולעשות את האתרוג אלא בליל ט"ו בשבט, שאז מסוגל לזה.
4. חשיבות מיוחדת באכילת פירות יש השנה, שחל ט"ו בשבט בשבת. שכן כתוב בכתבי רבי צדוק הכהן מלובלין, שעיקר האכילה בקדושה היא בשבת קודש, ומועילה אכילת שבת לכל האכילות שיהיו בקדושה. וכתב שמשום כך נהגו לאכול פירות בט"ו בשבט, שמאחר שמנהג ישראל תורה, נמצא שזו אכילה של מצוה, ומתקנים על ידה את כל האכילות שיהיו בקדושה. ואם כן בשנה זו, שאכילה זו של מצוה בעצמה חלה בשבת קודש – על אחת כמה וכמה.
5. רבי יששכר מוולברוז זיע"א אמר בשם צדיק אחד, שראוי בט"ו בשבט להתפלל שיזכה בפסח למצות כשירות ומהודרות בשימור הראוי ללא כל חשש חמץ חלילה.
6. המנחת אלעזר ממונקאטש גילה, כי יום זה מסוגל להמשיך בנים. והאריך בביאור הענין.
7. בשם החידושי הרי"ם אמרו, שבחודש שבט מגישים מן השמים חידושי תורה מה שהאדם יחדש בכל ימות השנה, ואפשר להכיר חידושי תורה של קודם א' בשבט ולאחר א' בשבט.
מנגד לאלו התפשטו בדור האחרון סגולות אשר לא ידעו מבטן מי יצאו. מקורם 'טהור' בעיתון המודיע ט"ו בשבט תשס"ה:
לזיווג, יש שנהגו לכתוב שם המיועד או המיועדת ושם הוריהם על נייר, ותולים אותו בתוך שקית על עץ שקדים, מתחילת ט"ו בשבט עד סופו. ואחר כך ישאו את הפתקאות עליהם, או יניחו אותם תחת הכר שלהם, למשך שנה, או עד שמתארסים (גם אם הדבר יקח שנים רבות).
לחשוכי בנים – תולים את המטפחת (או הפיאה) של האשה בתוך שקית על עץ רימון למשך כל היום, ואחר כך תלך האשה בכיסוי הלז. ויש שנהגו גם לזה כמו לזיווג, לכתוב שמות בני הזוג על נייר, ולתלות על עץ רימונים משך כל היום, ואחר כך להניח הפתקאות תחת הכר, או לילך עימהם, משך שנה או עד שיוושעו.
כאמור, לא לנו להבדיל בין הסגולות, אלא שאלו יצאו מפה קדוש ואלו לא. ולענין ניחוש ודרכי האמורי, כבר מקובל וידוע שמה שיצא מפה קדוש אינו בכלל אלו, אף כי חילוק זה בדין 'לא תנחשו' ובדין 'דרכי האמורי' לא נמצא בכתובים.
נעזרנו במאמר של הרב לוי פריינד בקובץ 'אור ישראל'.