ראיתי השבוע את כתבתו של אבישי צור, שזועק מרה על פרסום של אוצר החכמה, בו השמיטו את התואר "רב" לרב כשר ולקאפח.
את הרב כשר לא הכרתי אלא מספריו, ואיני יכול אלא להסכים שלא ראוי להשתמש בספריו ולכנותו סתם בשמו. תואר רב אינו נדיר כיום, ומחולק חינם אין כסף כמעט לכל חובש כיפה שחורה, כך שהשמטת התואר כמוה כהבעת דיעה שלילית.
אבל את קאפח הכרתי היטב, ואני סבור שלא רק שלא ראוי לכנותו בתואר "רב", אלא ממידת הדין והיושר שלא להביא את ספריו באוצר החכמה כלל. אין ישיבה שתחזיק את ספריו, ואין אברך כולל שילמד בהם, ומוטב להם להגנז או להשרף.
ולמה?
קאפח הנ"ל, בעקבות סבו המנוח, נטו לזלזל בחכמת הקבלה ולטעון שהיא המצאה סתמית. העובדה שגאוני עולם, כדומגת האריז"ל, הגאון מוילנא, הרמח"ל, הרמ"ק ועוד ועוד למדו רוב ימיהם את החכמה הזו, לא הפריעה לו לקאפח לחשוב שהם בילו את ימיהם לריק. היתכן?
במרוצת הדורות, היו כמה וכמה גאוני עולם שחלקו על חכמת הקבלה, מהם שטענו אפילו שספר הזוהר אינו אלא זיוף, אבל כבר הסכימו כל גדולי הדורות שחכמת הקבלה היא אמת.
כל מי שמאמין בתורה חוץ ממצווה אחת, הוא כופר בעיקר, כך לימדנו הרמב"ם שקאפח כה אהב לצטט. אז מי שלא מאמין בחלק חשוב ועיקרי בתורה, בחלק הסוד, האם ראוי לבוא בקהל ה'? לא ולא, גם דור עשירי לא.
מהכפירה הגיע קאפח לעזות פנים זחיחות ושחצנות. לא מעט ביטויים של זלזול בחכמי הדורות מופיעים בספריו, ביטויים שאיש מכל רבני ישראל לא השתמש בהם. בעיקר ביטויים נגד המתרגמים האחרים של דברי הרמב"ם, כביכול לא היה מישהו כמותו שהבין בכתבי הרמב"ם וידע לתרגמם אל נכון.
אפילו לגבי הרמב"ם עצמו, שהקבלה בזמנו היתה נסתרת מהעין, חלוקים הדעות אם בסוף ימיו גילה את חכמת הקבלה והאמין בה, או לא. באין ספור פעמים כתב הרמב"ם דברים שמעידים לכאורה על ידע קבלי מסויים, ומעולם מעולם מעולם לא זלזל אפילו במלא הנימה בחכמת האמת.
היה מן הראוי, שכמו שאוצר החכמה משמיטים כל ספר שיש בו חשש מינות, איישר חילם, כך ראוי להשמיט את ספרי קאפח לדראון עולם, ולא יזכר עוד ולא יעלה על לב.