בפגישה היומית עם הבוס, השם יתברך, ביער, בשדה אל מול הנוף, אני מחפש את הנקודות שלי בפרשה, בחיים. נקודות שקשורות אליי, למלחמות שלי.
מה הפרשה אומרת לי? "בא אל פרעה...", "בא אל פרעה...". העניין פתאום נראה פשוט. בא אל פרעה, לך אליו. תעמוד מולו, תתמודד. מי זה פרעה של ימינו, אני שואל? שקט... יש לי המון תשובות. בוא ננסה לחשוב, או - יותר נכון - להרגיש.
קודם כל נתחיל עם הציווי, בא אל פרעה. יש רע בעולם, יש טומאה, יש מצרים - אז פשוט צריך ללכת לשם. לרדת עד לשם, כדי לעמוד מולם ולומר להם: חברים, אני מכאן רק עולה. זו דרכה של הגאולה, היא חייבת לעבור דרך מצרים, דרך בא אל פרעה.
בתחילת הליך התשובה שלי, הייתי בטוח שגלות זה עניין למי שעדיין לא קיבל את האור ולמי שלא עף השמימה באורות הקדושה. החבטה הראשונה על הקרקע הבהירה לי שזהו בעצם תדר החיים. יש גלות, ובסופה - גאולה. יש ירידה, ואז אם ירדת נכון תהיה עלייה. זו המטוטלת של החיים, רק צריך להחזיק את החבל.
קשה להבין את עומק האחיזה שהיתה לעמנו במצרים. כמה מכות, כמה אנרגיה הקדוש ברוך הוא משקיע כדי לשחרר אותנו משם. לא לחינם זה נטבע בנו, זה האירוע המכונן שלנו כעם. לא הירידה שלנו למצרים, אלא היציאה. יותר נכון: אופן היציאה וכיוון היציאה. זו הנקודה בה הפכנו לשונים משאר העמים.
יצאנו ממצרים ויותר לא נוכל לשוב לשם. אם נשוב לשם, וכנראה זה עומד לקרות - כך הוכיח העבר - אז תזכרו שיש דבר אחד שהשם יתברך הניח לכל אחד מאיתנו בלב ובנפש, או אולי חרוט בנשמה: הרגע הזה שבו אתה פתאום פותח את העיניים בבוקר, אומר שלום מנומס לכל הנוגשים, הולך לעבודה בלבנים, בחומר, בטיט או במחשב, ואז אתה שומע לפתע את אבחת השוט, או רכב שחולף במהירות, ונשמעת צעקה פנימית עצומה "אני במצרים... לא רוצה...".
עכשיו אני צועק את זה מול פרעה, אבל זה טבוע בנו. יהודי, בכל מקום שיהיה על הכדור, באיזה סוג מצרים שהוא לא יפיל את עצמו, משהו בתוכו יצעק לו את הצעקה הזו "אתה במצרים". והחלק הפנימי יענה לו: "לא רוצה את זה. היה לי טוב אבל זה לא הייעוד שלי. כיף כאן, אבל כנראה מקומי קרוב יותר לנשמה שלי ולמי שברא אותי".
איי איי איי, הרגעים הבודדים הללו בחיים שבוודאי היו נחלת זמנם של אבותינו, ואותנו הם תופסים ברגעי התשובה, השבר, הכאב. הרגעים שמצרים עולה על גדותיה בחיינו ואז, אז מתחילה הגאולה. כך מתחילה הדרך לגאולה, להכיר בזה שאני בגלות.
רבי נחמן אומר שעיקר הגלות היא בנפש, וכך הגאולה, וצריך להיות בקיאים בעליה ובירידה. מה זאת אומרת? כנראה שגם לירידה יש כללים. הוי אומר, שהדרך למטה צריכה לעבור עם תזכורת תמידית "למה כל זה קיים, ומה היעוד שלי?".
נכון, לפעמים זה נשכח - במיוחד בדורות שלנו - שמצרים קיימת בכל מקום, וגם אימצה לעצמה סט של תחפושות. אבל עצם הידיעה שאני בגלות ואני נופל, הופכים את הנפילה למודעת, אולי אחראית יותר. אני מכיר בזה שאני במצרים, אני מכיר בזה שיש מצרים סביב, שלפעמים לוקחת אותי אליה.
'טוב, צבי. יפה. ואיפה המצרים שלך? - כאן מתחילה עבודת הבירור. הרי הכל קורה כאן על האדמה. הכוחות הללו לא קיימים למעלה, מהמקום שאני באתי. שלחו אותי לכאן כדי להבחין בין מצרים לקדושה. בין הניתוק לבין הקשר. בין החיוכים הצבועים, שטוב לי, לבין הכאב שאני חווה. בין הקולות שאומרים לי "כאן תמצא את האושר, רק על חופים רחוקים", לבין קירות אבן ירושלמים ועם מלמולי תורה בחדר.
זה הזמן לברר. המצרים שלי, זה הקיבעון שאני סוחב עוד מתקופת מצרים שלי - הילדות. לא בגלל שהיתה לי ילדות קשה. להיפך, היא היתה נפלאה. אלא שהמערכת והחברים לא בדיוק התאימו את עצמם לתמונת העולם הרגשית שלי. לא תמיד היתה לי יכולת לבטא כאב.
"אמא אמרה לי, דני ילדי הוא גיבור ונבון, ילדי לא בוכה אף פעם". כך שמעתי פעם, והפנמתי: אסור לבכות, אסור לדבר על כאב, אסור שיכאב. זה מצרים, להיות שם ולא להודות. לא לחלום את החלומות שלי, או - יותר נכון - להגשים חלומות של אחרים, זה מצרים. לעשות את מה שאתה צריך כי... ולא לעשות את מה שאתה נולדת עבורו, זה מצרים. לעשות מצוות ואחר כך להצטער עליהם, זה מצרים. לחזור עייף מהעבודה ולא להקשיב לאשתי ולהיות קצר עם הילדים, להביט באייפון יותר מאשר על השמים, זה מצרים. לא ליהנות מהתורה ולא לשמוח, זה מצרים.
'מספיק לך צבי? איפה אתה?'. טוב, לפחות אני מודע. יופי, עכשיו בא אל פרעה. לך אל הכאב שלך, אל תברח. לך אל המקומות הלא טובים, כדי לצאת משם. כמו שליח של חב"ד, שיוצא למשימה אי שם. רק תוציא את עצמך ראשון ואז תוכל לעזור לאחרים. כמו מחלץ שקשור לחבל, יורד אט אט לתוך הבור, ורואה ממה הקירות עשויים. הוא מבין שלשם לא חוזרים יותר. ואם פעם הוא יראה שוב את הבור, הוא יידע מה לעשות: לצעוק "אני במצרים".
כאן גם אני - באמצע הכתיבה! - מתפנה לצעוק "אני במצרים". כן, יש תחומים שבהם אני במצרים והם מחכים לגאולה. הם רבים, אך מוכנים לצאת איתי. זה המרחב שאנחנו פותחים, בהבנה שזו מצרים דרך הצעקה על הרצון לצאת. ואז הקדוש ברוך הוא נכנס לחלל הזה, הוא ולא מלאך.
כך אני מבין את אופן הירידה והשהייה במצרים. הרע הוא חלק מהמציאות. אני לא מכחיש את הרע, אני מבין את העובדה שהרע קיים ואפילו נדמה ומתחפש להרבה מן הדברים הטובים סביבנו.
אני עדיין שומע את אבחת השוט. מצרים לפעמים זה כאן ועכשיו. פנימה, בתוך הנפש. פרעה השתכלל עם השנים, ולרשותו הטכנולוגיה והתחכום. אני בא אליו. לא מפחד מכאב, מבזיון ומבדידות. אני הולך לפגוש אותם ולעבור דרכם. זו דרכי לגאולה.
ברגעים הקשים, עוד לפני המכות שהשם ממטיר על פרעה, אני משנן לעצמי: תזכור, הבשורה הטובה היא שלכל גאולה יש גלות, ואל תיבהל, זו לא תקלה בתסריט. הבשורה הטובה יותר - שיוצאים. ממצרים יוצאים.
ירדנו לשם כדי לצאת, עכשיו הולכים לפי הדרך שלנו, "היוצאים" - כן, זה השם שלנו, היוצאים; העולים; הנגאלים. רק לפני כן אמורים לעבור שם בבור, לדעת שזה כך. להחזיק, לא לפחד מהכאב. מבחינת פרעה, עדיף שניקח משכך כאבים. מבחינת השמיים, רוצים שנצא להגשים את החלומות שלנו ונקבל תורה.
במה אתם בוחרים? איפה אתם בסיפור? רמז: אי אפשר לברוח מאופציית החופש, אנחנו נולדנו אליו!
צבי יחזקאלי הוא פרשן בכיר וראש הדסק לענייני ערבים של ערוץ 10.