הרבה נכתב אודות "החזון איש", רבי אברהם ישעיה קרליץ זצ"ל שהיום יום פטירתו.
על הדמות השברירית למראה שכיסתה רוח כבירה יצוקה כסלע איתן. על מופת נפשו הרגישה, על היקף למדנותו והשגתו, על שקדנותו בתורה הבלתי נתפסת, כמו על כח כתיבתו הלירית המופלאה שאין דומה לה.
ובעיקר כנראה על השפעתו המכרעת בעיצוב פני הציבור התורני וכך בעקיפין בפועל גם על החברה הישראלית כולה.
ובכל זאת, ברשותכם אוסיף עוד צדף אחד משפת הנהר הגדול, סיפור בילד קטן שזה מכבר היה לאיש, דודי היקר הרב משה גרילק שיחיה ומפגשו הראשון עם החזון איש.
סבי וסבתי ע"ה ויחד עימם דודי ודודותיי יבדלו לחיים טובים, הצליחו בחסד השם אחרי תהפוכות ונדודים מפרכים להגיע אל חוף מבטחים בשוויץ ובשנת תש"ה עלו ארצה והתיישבו בבני ברק שהייתה אז עיירה קטנה.
משה הבכור בן העשר החל ללמוד בתלמוד תורה "מרכז" שהיה היחיד אז.
היקלטותו של הילד הזר שמטען כבד, אימת הבריחה, התלישות והזיכרונות המבעיתים עדיין לא ניטל מעל כתפיו, לא הייתה קלה מטבע הדברים.
שפת המקום אף היא לא הייתה שגורה על פיו. המשחקים, ההומור החברתי, הכל היה שונה. ואל תוך אלה נגזר עליו להסתגל ולהיטמע במהירות.
בכיתה כבר החלו ללמוד גמרא, מסכת "אלו מציאות" ואף התקדמו בה כברת דרך יפה. משה הילד שאך זה הגיע תוך כדי שנת הלימודים ושמימיו לא פתח גמרא, היה יושב שם אל שולחנו, מנסה לקלוט את הסברי המלמד ולא מצליח להבין כמעט דבר. בקושי ובשיבוש רב עלה בידו לחבר את אותיות הארמית זו לזו.
פסקה אחת ציורית על "מחרוזות של דגים" שתיאר המלמד, הצליח לקלוט בכח דמיונו, אך כל היתר, הספק רב למדי, נותר סתום, חידתי ומאיים.
מנהג יפה היה אז בלמוד תורה, לקחת מעת לעת את ילדי הכיתות למעונו של החזון איש שהתגורר לא הרחק ולהיבחן על החומר הנלמד.
החזון איש נודע כמקפיד באופן קיצוני שלא להכשיל אף ילד בבחינה. דרכו המחוכמת הייתה להורות על שורה מסוימת, קלה להשגה ולשאול בפשטות "מה כתוב כאן?" כך גם אם התבלבל, השתדל לנתבו לשאול שוב בצורה בה תשובה מובלעת כבר בגוף השאלה, וכמו לשים את הדברים בפיו.
ובעיקר תמיד דאג לשבח לבסוף את הבנתו המצוינת של הילד ולברכו.
בוקר אחד הודיע המלמד לילדי הכיתה שבשבת הקרובה ילכו כולם להיבחן אצל החזון איש על החומר שהספיקו ללמוד עד עתה.
דוד משה לא ידע את נפשו. שנתו נדדה מעליו. הוא חשש לשתף מישהו במצוקתו, אפילו לא את הוריו, בטח לא את חבריו.
הוא הבין שאין לו דרך לחמוק ממעמד המבחן. מצד שני הבין שגורלו נחרץ לביזיון צורב מול המלמד וחבריו החדשים, ומעליהם, מול גדול הדור, החזון איש.
כך נרעש ונפחד צעד דוד משה בסך יחד עם חבריו לכיתה אחרי תפילת מנחה של שבת לעבר בית החזון איש כשלבו הולם בקרבו לקראת העומד להתרחש.
כל פסיעה במעלה הגבעה הנישאה עליה שכן ביתו הדל של החזון איש נדמתה עליו כנצח.
ובבית החזון איש, נקראו בזה אחר זה על פי סדר הא-ב הילדים אל מול הספסל עליו ישב כבר החזון איש גדול ממתין ומחייך. ילד ילד נשאלו שאלתם ואף השיבו כראוי, כמו כולם, כמו תמיד וחזרו למקומם בפנים מאושרות.
אך משה ידע שאצלו יהיה זה אחרת. הוא כלום, אבל לגמרי כלום, לא יודע. אפילו לקרוא כראוי הרי את השורה אליה תכוון אותו אצבעו של החזון איש לא יצליח. בייאושו שקל ובחן דרכי מילוט בחסות אפלוליות הסלון הקטן. הוא לא יעמוד בבושה, הוא יברח.
אך אז נקטעו לבטיו באחת כשהמלמד קרא בשמו.
משה ניגש כעלה נידף והתיישב בעיניים מושפלות מול החזון איש.
החזון איש הניח מיד את אצבעו בגמרא וקרא בקול את הפסקה: "מחרוזות של דגים אמאי, להוי קשר סימן? בקטרא דציידא דכולי עלמא הכי מקטרי".
"מה כתוב כאן?" שאל את דוד משה.
ומשה ידע. כן, רגע, את השורה הזו הרי הוא בעצם יודע. רק את השורה הזו הוא יודע.
משה השיב, דקלם את הסבר המלמד ההוא שעדיין הדהד באוזניו. והחזון איש שמח וכשסיים להסביר ליטף את לחיו ובירך אותו שיגדל בתורה. וכך מרחף וקל כנוצה, מאושר וקצת מבולבל, תוהה לפשר מה שהתרחש עמו כעת, חזר משה אל מקומו.
הוא היה מאושר. הוא הצליח. גם הוא הצליח.
נס? רוח הקודש? מקריות נדירה? או שפשוט לא נתן אלוקים שתבוא תקלה תחת ידי אדם שהקפיד כל ימיו ובכל כוחו שלעולם לא לפגוע באי מי, קטן כגדול, שלא לבייש אף פעם אף ילד?
כך או אחרת, את השורה ההיא מפרק "אלו מציאות" שלו ושל החזון איש, דוד משה לא שכח מעולם וזוכר בעל פה עד היום.
זכותו תגן עלינו.