בשנים האחרונות התעוררו להם הלבבות הרכים והרגישים, אצל כמה אנשים מזרע אברהם יצחק ויעקב, לחוס ולחמול על תרנגולות שנהגו לסובבם מעל ראשי עם קודש לכפר עוונותיהם.
"צער בעלי חיים", "התעללות" - נשמעת המחאה הכאובה, ויש שהרחיקו בפעולות המחאה עד לכדי מעשים מיליטנטיים על גבול ההזייה, בין באלימות לפרקים ובין בהתנהגות פרובוקטיבית במרכזי הערים החרדיות של פעילות כאלו ואחרות שליבן "חם" לנושא.
גם הרשות המוסמכת לשם כך במדינת היהודים, משרד החקלאות, מצאה לנכון לצאת בקמפיין ממוקד נגד קיום הכפרות על ידי תרנגולות. "אותי לא יוציאו השנה לכפרות", מדבררים בו את התרנגול הנחשק.
יובהר ברורות: אין חולק על כך שמנהג הכפרות שהתקבל ברוב-ככל תפוצות ישראל - בניגוד חריג לדעת מרן הבית יוסף ועוד פוסקים, ותחת שרביטו הנישא של האר"י הקדוש - והונהג גם על ידי התרנגולות הללו שהולכות למיתה במקום בעליהן המסובבן מעל ראשו, לא מבוצע היום כפי שראוי היה, ולעתים קרובות אלו סובלות משהייה ממושכת תחת השמש הקופחת ועוד מיני צער בעלי חיים מיותר ומגונה.
אלא שלא על כך קמה המחאה. זו מתריסה נגד עיצומו של מנהג. אלו העומדים מאחוריה גורסים כי אין לאדם לעשות כל שימוש בבעלי החיים אם הוא כרוך בסבל כלשהו עבורם. לטעמם - ובואו ונשים את הדברים על השולחן - אין מותר האדם על הבהמה וכל יצור חי אחר. ההקשר של מנהג הכפרות, הוא לדידם רק קרדום לחפור בו ותו לא.
ומי לנו גדול מבעל ה"מנחת חינוך" - והוא כידוע לא היחיד, אלא שדבריו המפתיעים בחדותם הם כמכה מהדהדת בקורנס - המניח דברים כהוייתם, כדלהלן: בפרשת משפטים, במצוה פ ממנין המצוות ("פירוק משא"), כותב בשם בעל הנמוקי יוסף כך - "התורה התירה צער בעלי חיים לכל צרכי אדם, הן להרוויח על ידי זה ומכל שכן במקום הפסד וכו'. רשאי לצער בעלי חיים בידיים משום ריווח ממון, דצער בעלי חיים התורה התירה לצורכי בני אדם".
כך עושים כפרות (צילום: יענקי אריה)
וההתייחסות לאיסור צער בעלי חיים לא נעלמת מעיניהם של גדולי הפוסקים, והנה המשך הדברים: "צער בעלי חיים הוא מן התורה, אבל אם מקווה על ידי הצער להרוויח ממון - מותר וכו'. אדרבא, התורה התירה צער בעלי חיים לצורכי בני אדם".
אם כן, הדברים מחוורים כשמלה. האדם הוא נזר הבריאה, הבריות האחרות - כולן - נועדו לשרתו. האם ישנה מטרה נעלה ומרוממת יותר משירות האדם מאשר כפרת עוונותיו; מאשר קיום המצוות והמנהגים המקודשים???
ולפעיל זכויות בעלי החיים נאמר ברורות: גם אם יש - ואכן יש, כאמור - מה לשפר בביצועו בפועל של הנוהג המרטיט בערבו של יום חיתום הדין, לא מפיך ומפי שכמותך אנו חיים.
כלך לך אל רעיך וידידיך בשכונות מזרח ירושלים וכפרי המשולש בעת שאלו מציינים את "חג" הקורבן ושוחטים בברוטליות מחרידה ובתת-תנאים עשרות אלפי בעלי חיים אומללים, או להר גריזים הנישא בסמוך לשכם, בחג הפסח בו נעקד הכבש לקול מצהלות פגאניים.
עזוב את המנהג המקודש והקדום של בני עמך היהודים, שמזמינים אותך בחדווה להצטרף להסרת עוונותיך - בליווי התשובה המחוייבת, כמובן.