דמעה ראשונה:
מאד פופולרי להשתמש כיום בביטוי "נהרג על קידוש ה'". אבל האמת היא, שיש מחלוקת גדולה, מי נחשב כנהרג על קידוש ה', ומי לא. לדוגמא, נרצחי השואה האיומה, שנרצחו בגלל יהדותם, להרבה דעות אינם בכלל הנהרגים על קידוש ה', אלא אם כן היו בדיוק עסוקים בקיום מצוה.
דמעה שניה:
לעיתים נדמה, שרק קדושי עליון מוסרים את נפשם על קידוש ה', אבל דבר מעניין כתבו בעלי התוספות, "והנה עינינו הרואות שרוב ישראל מוסרים עצמם ונהרגים על קידוש השם, ואפילו ריקים שבנו, ואפילו אחד מני אלף אין כופר".
דמעה שלישית:
לפני כשנה, בזמן ביצוע הרצח בהודו, היו שמועות שהטרוריסטים התעללו בשליחי חב"ד לפני שנרצחו.
המהר"ם מרוטנבורג כתב, שמקובל הוא שמי שמוסר את נפשו על קידוש ה', אינו מרגיש שום צער ויסורים כשהורגים אותו, ואפילו אם סוקלים אותו או שורפים אותו, או אפילו אם קוברים אותו חי או תולים אותו, אינו מרגיש כלום.
ומוכיח המהר"ם את דבריו, שהרי כל אדם שנוגע באש צועק בקול גדול, ואפילו אם מישהו ינסה לא לצעוק הוא לא יצליח, ולא שמענו על אף אחד מהקדושים שצועק.
והסיבה לזה שאינו מרגיש כלום, היא בגלל שברגע שאדם מקבל על עצמו למסור את נפשו על קידוש ה', הוא מתעלה בקדושה להדבק בשכינה, ואינו מרגיש יותר שום צער גשמי כלל וכלל.
עוד סיבה כתב בעטרת פז, שבשעה שאדם מוסר את נפשו על קידוש ה', מיתתו לא מסורה בידי מלאך המות אלא בידי הקדוש ברוך הוא בעצמו, ומיתה זו היא ללא יסורים.
דמעה רביעית:
היעב"ץ מספר על הרב הקדוש הרב שמשון מאוסטרפליא הי"ד שנרצח בשנת ת"ח בפרעות. כשנכנסו הפורעים לבית הכנסת, מצאוהו עומד בתפילה מעוטר בתפילין ועטוף בטלית.
"והרשעים האכזריים לקחו ענף אילן וראשו היה חד כמחט, ודקרוהו לו אחורי גופו ממטה למעלה, והרב הקדוש הזה מגודל דביקות בייחודי התפלה לא הרגיש כלום מה שעשו לו, עד שהגיע ראש הענף למוחו ויצא מראשו, ואז נפל בבית ה' ויגוע ויאסף באמצע הייחודים. ה' יקום דמו".
דמעה חמישית:
רבי אלחנן וסרמן, לפני שנרצח על קידוש ה', אמר לסובבים אותו: תזהרו מדבר אחד, שלא תהיה מחשבת פיגול בקרבן שאנו מקריבים, אלא הכל לשם שמים.