השבוע התקיימה הלווייתה של שולמית אלוני שהייתה ידועה כלוחמת הגדולה נגד כפיית הדת על עם ישראל. לפני שבועיים התקיימה עוד לוויה, של ראה"מ אריאל שרון שאמנם לא ריכז את מלחמתו בדת, הוא התעסק יותר עם ישובים קטנים כמו סברה שתילה נווה דקלים ועוד, אבל התורה לא תמיד הייתה נר לרגליו.
בלוויתו של שרון הייתי מופתע לראות את שני בניו הידועים קוראים קדיש כשלראשם כיפה. ומקיימים באדיקות את דיני השו"ע בהילכות אבלות. בהלוויתה של אלוני הופתעתי שבעתיים, זה היה מוזר לראות את האישה שלחמה בדת במשך עשרות שנים, מסיימת את ביקורה בעולם כשהפסקול המלווה הוא- אמן יהא שמיה רבה מבורך. האם כך היא דמיינה את הלוויתה? התשובה היא כנראה שכן. כך היא רצתה לסיים את חייה. כי אם לא, היא הייתה מבקשת לעשות את זה אחרת, בצורה קצת פחות דתית.
כנראה שגם החבר'ה האלה שצועקים כמה הם לא מאמינים ויוצאים בקביעות נגד כל דבר שזז בכיוון היהודי, באיזה שהו גיל הם כבר קולטים את האמת ומאמינים לגמרי בה' יתברך. רק שאין להם את הכח להודות בטעות הענקית של חייהם, הם לא יכולים להרשות לעצמם לוותר על כבודם ולומר ה' הוא האלוקים.
ידוע הסיפור על אותו יהיודי מומר מפורסם בגרמניה שבדרך למחנה העבודה שכנע את החיילים הגרמנים כי הוא לא קשור ליהדות כלל ושונא יהודים לא פחות מהם, בתגובה הם העמידו אותו במבחן, זרקו ס"ת על הריצפה והורו לו לדרוך על הספר ולבזותו, פתאום נכנס באותו מומר רגש לא ברור והוא לא הסכים בשום אופן לקיים את המטלה, החיילים מצידם הודיעו לו שאם לא ידרוך הם ירו בו מיד והוא מצידו הסביר בדמעות שהיה בטוח שאין לו קשר ליהדות אבל עכשיו מסתבר שהוא מוכן למות ולא לבזות את התורה. הם כמובן ירו בו מייד.
יש מהם שבמצבים טראגיים, כשהכל מתגמד והכבוד כבר לא משחק את התפקיד הראשי, פתאום רואים אותם ממלמלים תפילה דומעת או מחפשים קרוב משפחה דתי שיעזור להם לתקשר עם ה'.
אבל ברגע האמת- ביום המיתה כמעט כולם רוצים למות כיהודים דתיים, באותו יום אפילו על הרפורמים הם לא סומכים הם רוצים רק את ה'חברה קדישא'. כי עמוק בליבם הם יודעים את האמת. ביום שבו הם נפרדים מכבודם הם רוצים שבניהם יאמרו קדיש ויקדמו אותם כמה שרק אפשר לכיוון עולם הבא טוב יותר ממה שהם זכאים לו.