מעשה רב: מנפלאות ה'בבא סאלי'

גדולת הספד ראשי ישיבות

והנה, באותו שבוע עלו לקבר של אחד מהמנהיגים הגדולים של מדינת ישראל, ולא היה שם אפילו מניין, והיה בזיון גדול, ומאז בכל שנה מכריחים להוציא נערים מבתי הספר כדי שיהיה שם מעמד מכובד יותר.

עוד בהקשר לגדולתו של הרב שך זצ"ל, סיפר הרב זצ"ל: הפעם הראשונה שנפגשתי עם הרב שך זצ"ל, היתה בחודש ניסן של שנת תשמ"ג, החודש בו נכנסתי לתפקיד הרב הראשי לישראל, ושלח הרב לקרוא לי, מאחר ורצה להכירני. במוצאי שבת הגדול של אותה השנה, בשעה מאוחרת, הלכתי אליו, ומצאתיו יושב ולומד, למרות גילו המופלג.

משראה אותי הפסיק את לימודו. אמרתי לו: שאמתין עד שיסיים, אך הוא השיבני שאין זמן שבו אפשר לסיים את הלימוד. ראיתי שהוא עוסק בסוגיה (פסחים ק"ח ע"א) העוסקת במחלוקת האם דרושה הסיבה בשתי כוסות ראשונות או אחרונות, ודיברנו מעט על הסוגייה. לסיום, אמר הרב ש"ך: שצריכים להביא לקיום דברי חכמים, ולשם כך צריך לפעול בפתיחת ישיבות, ולחנך ילדים בדרך התורה. 'זהו התפקיד שלך', אמר לי. כל מאווייו היו בעניין זה, ולכן זכה למה שזכה. ועל אדם גדול שכזה אומרת הגמרא ש"מאן דתני ומתני - לית ליה שיעורא".

כל הנוטל עצה אינו ניזוק

"לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ" (מ"א, נ"ה)

ידועה האמרה: "בעל המעה הוא בעל הדעה", מהסיפור דלהלן נלמד מהנהגותיו של מרן כיצד בחכמתו דאג למוסדות תורה גם נגד רצונו של בעל המעה.

סיפר מרן הרב זצ"ל: היה עשיר גדול מאוד, שנשאו לבו דבר טוב לתרום סכום כסף גדול להחזקת תלמידי חכמים, אלא שלא רצה העשיר לחלק את הסכום כמו שהוא לצדקה, ולכן חשב לעשות זאת בדרך של השקעה בבנק, כך שהקרן תניב רווחים.

את הכסף החליט העשיר לתת לבבא סאלי זיע"א. הוא נסע לנתיבות למעונו של הבבא סאלי זיע"א על מנת לקיים את נדרו. משהגיע לביתו, הסביר לשָּׁמש את תוכניתו, והלה הוכנס לאחר כבוד אל הקודש פנימה. שאלו הבבא סאלי לרצונו, והעשיר החל מפרט בפניו את בקשתו, וכך אמר: "ברצוני לתרום לך שלושה מיליון פראנקים, את הסכום אפקיד בבנק בתוכנית חסכון, ותהנה אתה מרווחי הריבית מידי חודש". שמע הבבא סאלי את בקשתו, וביקש ממנו לשוב אליו למחרת.

מיד כשהלך העשיר, שלח הבבא סאלי את שמשו אליי, וביקש ממנו לשאול אותי האם מותר על פי דין להנות מאותה הריבית? שמעתי את העניין, ופניתי לעיין בנדון, והשבתי לו שאמנם יש מקום להקל, אבל הדגשתי לשמש, שלדעתי הבבא סאלי לא יסמוך על הקולא ולא יסכים להצעת העשיר.

חזר השמש לבאבא סאלי ואמר לו: "שאלתי את חכם מרדכי כמצות כבודו, והוא עיין באריכות בנדון, ובסוף פסק שמותר", ולא הוסיף השמש את התוספת של הרב זצ"ל שלדעתו לא יסכים הבבא סאלי להסכם.

הבבא סאלי הרגיש ברוח קדשו שלא התקבלה כל התשובה, ושאל: "וחוץ מזה, מה עוד הוא אמר לך?" נזכר השמש בדברי הרב זצ"ל ואמר לבבא סאלי: "לדעתו, כבודו לא יסכים". "אהה!" אמר הבבא סאלי, "אכן כן, אין דעתי נוחה מזה". למחרת, כשחזר העשיר, אמר לו הבבא סאלי בפסקנות: "איני מסכים להצעתך".

העשיר מאוד התפלא על הסרוב. כשיצא מחדרו של הבבא סאלי, חיפש את שמשו ושאל אותו לסיבת הדבר. סיפר לו השמש את התרחשות הדברים כהווייתן, שאתמול הוא נשלח לירושלים על ידי הבבא סאלי לביתו של הרב מרדכי אליהו כדי לשאול אותו האם העסקה כשרה לחלוטין מכל צדדי ההלכה, ואמר לו את פסקו של הרב, והוסיף לו שהרב הביע ספק אם הבבא סאלי יסכים להצעה, הוא סיפר לו על חקירת הבבא סאלי לכל דברי הרב, ואת מסקנתו לסירוב להצעה.

העשיר לא השלים עם המצב, והחליט לנסוע בעצמו אליי. הוא לקח מהשמש את כתובתי בירושלים, ונסע אליי ללא עיכוב.

מיד כשהוכנס העשיר לחדר לימודו של הרב פנה אליו: "האם אתה הרב מרדכי אליהו? אתה? אתה? אתה תגיד לבבא סאלי מה לעשות?!". השיב לו הרב: "אני עפר ואפר תחת רגליו של הבבא סאלי". כששמע כך, סיפר לו הלה שהוא העשיר שהציע את ההצעה לבבא סאלי, ושבעקבותיה שלח לו את שמשו לשאול אותו את דעתו בהלכה בעניין הריבית, והביע את מרירותו שבגללו סירב הבבא סאלי להצעתו.

שמעתי את דבריו, וכשסיים, העמידתי אותו במקומו, והשבתי לו במטבע הלשון שפנה אליי: "אתה!? אתה?! אתה תגיד לבבא סאלי מה לעשות?!" העשיר נדהם, ואמר לי בגאווה: "אני עשיר, ואף אחד לא מדבר אתי בצורה זו!" אמרתי לו: "גם אני עשיר".

מששמע העשיר כך, נרגע מכעסו. ראשית שבחתיו בפניו על יוזמתו לתת צדקה בפרט בסכום כה נכבד, ובמקביל העליתי בפניו את חשיבות המצוות, את חומרת איסור הריבית, ואת מחוייבותו של כל אדם מישראל לשמוע לדברי חכמים. לאחר ששמע את דבריי חזר לבבא סאלי, נתן לו את הכסף, והפעם ללא שום תנאים. "כבוד הרב יעשה בכסף כטוב בעיניו", אמר בענווה.

הביט בו הבבא סאלי כשחיוך בעיניו: "היית אצל חכם מרדכי אה? לולי חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי".

נטל הבבא סאלי מהעשיר את הכסף, ומייד חלקו לתלמידי חכמים ולנזקקים.

כח התפילה בהצלת עגונה

"וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (מ"ח, כ"ב)

"ואנא יהבית לך חולק חד יתיר על אחך דנסיבית מידא דאמוראה בצלותי ובבעותי" (אונקלוס). "'בחרבי ובקשתי' - היא חכמתו ותפלתו" (רש"י)

סיפר מרן הרב זצ"ל: בזמן שהייתי דיין בבית הדין בבאר שבע, באתי יום אחד לבית הדין וראיתי אישה צעירה יושבת בפרוזדור הכניסה לבית הדין. חשבתי לתומי שהיא בוודאי מחכה לגט. אך למעשה, היא עצמה לא נכנסה וגם לא בעלה. כעבור חודש שוב ראיתי אותה יושבת בכניסה כשהיא קוראת תהילים. שומר בית הדין שאל אותה למעשיה כאן והיא סיפרה שהתחתנה במרוקו עם נהג מונית, וביום השמיני לחתונה, אחר שנגמרו שבעת ימי החופה, בעלה החתן נסע עם המונית שלו ונעלם, והיא נשארה במצב של עגונה. בבית הדין של מרוקו לא התירו לה להתחתן מחדש, וכך אמרו לה גם בבית הדין בבאר שבע.

ביקשתי מהאחראי שיכניס אותה לתוך אולם בית הדין והיא חזרה בפניי על סיפורה, ואף הוסיפה שהדבר היה בעירו של ה'בבא סאלי' זיע"א תפילאלת- מרוקו. מיד נסעתי אל הבבא סאלי וסיפרתי לו את המעשה. הוא אמר לי שאסע לדימונה ושם אולי אמצא מישהו שמכיר וזוכר. נסעתי לדימונה, ושם פגשתי את הרב הגאון רבי אברהם אלמליח, מי שהיה הרב של דימונה ומאוחר יותר מנכ"ל בתי הדין וחבר בית הדין בירושלים עיה"ק.

הוא אמר לי שיש זקן אחד שהיה ב'חברא קדישא' של אותה העיר במרוקו, ואם נפגוש אותו, ייתכן שיוכל לסייע בידינו. נסענו אליו. כשהתקרבנו אל הבניין שבו גר אותו זקן, ראינו מודעת אבל שהודיעה שהזקן הנ"ל נפטר. הצטערתי על שלא באתי יום קודם. "אם כבר הגענו", הציע הרב אלמליח, "נלך לנחם את האבלים".

כשנכנסנו אל בית האבל, ראינו זקן עטוי מעין סדין על ראשו. הלה שאל למעשינו פה, והרב אלמליח סיפר לו את כל המעשה ושאנו מחפשים קצה-חוט להתרת העגונה. מיד נענה הזקן ואמר שהכיר את נהג המונית הזה ושהוא נהרג בתאונה מיד לאחר חתונתו. עוד הוסיף כי במו ידיו הוא קבר אותו לאחר שהוציא אותו קפוא מתוך השלג.

מיד גביתי ממנו עדות, ושלחנו לקרוא לעגונה להתירה. כשסיפרתי לבבא סאלי איך התגלגלתי למקום, אמר לי: "והיא מר לה – השכינה, מר לה ולכן היא עוזרת".

על ה"אביר יעקב" זיע"א

"לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ" (ישעיהו כ"ב, כ"ט)

סיפר מו"ר הרב יצ"ו: הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה. מכונת המלחמה הגרמנית ימ"ש שועטת קדימה בכל החזיתות, באירופה ובאפריקה. בכל אשר תמצא ידם משעבדים הנאצים את העמים הכבושים תחת ידיהם, ובפרט סובלים אחינו בני ישראל הי"ד אשר נשלחים בהמוניהם אל מחנות ההשמדה.

והנה הגיעה השמועה לירושלים כי הצורר הגרמני מתקרב אל ארץ הקודש. החיילים הגרמנים, ובראשם רומל ימ"ש, היכו את חיילי בריטניה בשורה של קרבות, עד אשר כבשו את כל צפון אפריקה וחנו באל-עלמין אשר בשערי מצרים. גדולי ירושלים התאספו אצל הרה"ג והמקובל האלוקי הרב יצחק אלפייה זצ"ל לטכס עצה כיצד ניתן לבטל את הגזירה. בעצה אחת החליטו כי ישלחו משלחות אל כל קברות הצדיקים הידועים בארץ ישראל, בכדי להרעיש עליונים ותחתונים למען לא תגבר מידת הדין על מידת הרחמים ולמען יגן ה' על ארצו ועל צאן מרעיתו. הרב אלפייה עצמו תכנן לעלות על קבר אחד הצדיקים אשר בירושלים עיר הקודש.

והנה בלילה נגלה אליו יהודי אשר פניו מאירות כגלגל חמה, ושאל אותו: "הכיצד זה שלחת להתפלל על כל קברות הצדיקים, ועל קברי לא שלחת?" – "ומה שמך כי יבוא דברך וכיבדנוך?" – שאל הרב אלפייה בהכנעה. "שמי יעקב אביחצירא, ומקום מנוחתי הוא בדמנהור אשר במצרים" – ענה האיש בחלום. "אני עצמי אעלה על קברך ואשא שם תפילה לבורא עולם" – אמר הרב אלפייה. למשמע דבריו נענע הצדיק בראשו, ונעלם ואיננו.

למחרת נכנס הרב אלפייה אצל המפקד הבריטי אשר בירושלים וביקש להצטרף אל הרכבת היוצאת לקהיר. משהסביר הרב לקצין הנבוך מדוע הוא נוסע אל עבר המלחמה במקום להימלט מפניה, נענה לו הלה ואמר שאם לא יועיל הדבר – ודאי לא יזיק. "אולם דע לך" – הוסיף הקצין ואמר – "הרכבת מלאה חיילים היוצאים לחזית, והיא יוצאת מן התחנה מחר בשעה 7:30 בדיוק". הרב ופמלייתו שמו פעמיהם מיד לדרך, אולם עד אשר סיימו להתפלל שחרית כוותיקין כבר חלפה עברה השעה שבה הייתה הרכבת אמורה לצאת לדרכה. "שימו בה' מבטחכם" – אמר הרב אלפייה – "בטוח אני שהוא יסייע בידינו לקיים את ההבטחה שהבטחנו לצדיק". ואכן, כאשר הגיעו לתחנת הרכבת, הורה השעון כי חלפה לה השעה שמונה, אך עדיין הרכבת מתמהמהת, ואין איש יודע על מה. מיהרו הרב אלפייה ובני לוויתו ותחבו את האישור אל תוך כפו של מפקד הרכבת המופתע, ולפתע נשמעה הצפירה. מיד הרכבת הפליגה לדרכה.

בקהיר השתהו הרב ופמלייתו רק בכדי לקנות צידה לדרך, ומיד חיפשו אורחת ישמעאלים אשר תוביל אותם לדמנהור, הנמצאת כ-40 ק"מ מקהיר בואכה אל-עלמין. מיד כאשר הגיעו לציונו של רבי יעקב אביחצירא זיע"א, "האביר יעקב", התנפל הרב אלפייה בתפילה ובבכייה לה' כי ישלח עזרו ממרום, ולא חדל עד כי קיבל אות מן השמים כי עת רצון היא ותפילתם נתקבלה. מיד הורה הרב אלפייה לבני החבורה להפוך פניהם חזרה לעיר הקודש ירושלים בלי שהות כלל.

והנה בדרכם חזרה, מעט קודם שהגיעו לירושלים, נטפל אליהם אנגלי אחד והתפאר בפניהם כי הבריטים מינו קצין חדש בשם מונטגומרי לעמוד בראש צבאם באפריקה, והוא החל להושיע מיד צבאו של רומל, אשר היה נחשב לכמעט בלתי מנוצח. חייך הרב אלפייה והפטיר למלוויו בחיוך: "'ידי עשיו' בשלהם; אך אנחנו יודעים כי 'הקול קול יעקב'".

"וְיִקְחוּ לִי תְרוּמָה"

סיפר מו"ר הרב יצ"ו: פעם בא איש עשיר לפני הבבא סאלי זיע"א, והציע להעניק לו סכום כסף גדול. ידוע היה, שעשיר זה – הממון מדבר מתוך גרונו. וכך היתה הצעתו: סכום כסף נכבד יפקיד העשיר על שם הבבא סאלי בתוכנית חיסכון נושאת רווחים, ומן הרווח הזה יפריש מדי חודש בחדשו סכום נאה לכלכלת הבבא סאלי ובני משפחתו. נעמו דברי העשיר לאוזנם של בני הבית, אשר ידעו שבכך יוסר נטל הדאגה לכלכלתם בעתיד הקרוב. אלא שהעשיר – לא למוצא פיהם הוא צריך, אלא להכרעתו של הבבא סאלי, שהרי את ברכתו הוא מבקש.

ואולם הבבא סאלי איננו צריך לא לעשיר ולא לממונו. אמר לאותו עשיר להשאיר את הכסף אצלו, והוא כבר יחלק אותו כראות עיניו. בקשתו של הבבא סאלי לא נתיישבה על ליבו של העשיר, שכן הוא ביקש לתרום דווקא לבבא סאלי ולא לכל אדם. על כן הוסיף להפציר כי יסכים הבבא סאלי שיפקידו עבורו את הכסף בתכנית חיסכון. דא עקא, סידנא קדישא בבא סאלי היה זהיר מאוד בענייני ריבית ולא אבה לקבל את ההצעה. בני הבית, אשר ידעו שהסכום הנכבד יקל מעליהם מאוד את הנטל שעל כתפיהם, ביקשו שהרב יסכים לכל הפחות לשאול לדעת מורה הוראה. בבא סאלי שילח את העשיר מעל פניו, והודיעו כי יבוא לעת אחרת לשמוע את תשובתו. את אחד ממשמשיו הנאמנים שלח אלי בשאלה אם אפשר להיענות להצעה של אותו עשיר, או שמא יש בתוכנית החיסכון בעיה הלכתית של אבק ריבית.

הרצה בפני השמש את שאלת הבבא סאלי, תוך שהוא מטעים דבריו לדיין: מדובר בכסף רב, שבוודאי נצרך לבבא סאלי ולבני ביתו, ואין למנוע טוב מבעליו. והוסיף טענות כהנה וכהנה, שכל תכליתן היתה שלא להכרית את הממון מבית הבבא סאלי. לאחר ששקלתי את העניין, קראתי לשלוחו של הבבא סאלי, ואמרתי: מבחינה הלכתית, אין בעיה במשיכת כספים חודשית מתוכנית חיסכון, כל עוד זו מבוססת על היתר עסקא. פני השליח נהרו, וכבר ביקש להסתלק. עצרתי אותו ואמרתי לו: תן דעתך על כך, שאולי אין דעתו של הבבא סאלי נוחה מזה.

כשבא השמש לפני הבבא סאלי מסר לו בשמחה, כי 'חכם מרדכי' דן בעניין והסיק שאין בעיה הלכתית. "ומה עוד אמר החכם?" – חקר הבבא סאלי. לשמש לא נותרה ברירה, והוא הודה כי 'חכם מרדכי' אמר שדעתו של בבא סאלי לא תהיה נוחה מן העניין. "אכן", אמר לו הבבא סאלי, "אינני מרוצה מכל העניין, ולא אטול את הכסף".

כעבור זמן בא העשיר, ושמע את סירובו של הבבא סאלי. החל השמש מלחש באוזנו את פרטי השליחות, במי נועץ בבא סאלי ומדוע סירב. מיהר העשיר ועלה לירושלים, ופנה אלי בעזות: "מי אתה שתקבע לבבא סאלי מה לעשות?" נפניתי אליו, כמי שאינו יודע במה מדובר, והשבתי לו באותו מטבע לשון: "ומי אתה שתקבע לבבא סאלי מה לעשות?" – "אני הוא העשיר פלוני!", ענה בגאווה. "גם אני עשיר גדול" – עניתי לו – "ואינני זקוק לכספך". הסתכל העשיר עליי בהערכה, שתק וחזר לביתו.

אולם עד מהרה חזר אלי, לאחר שנתברר לו שאינני מן העשירים הגדולים. חזר אלי בטרוניא ואמר: "בדקתי, והרב איננו מן העשירים". השבתי לו: "אני שמח בחלקי יותר ממך, וכיון שאינני צריך למאומה – יש לי הכל. אולם אתה הרי אתה מבקש לעשות צדקה וחסד. אם כן, תן אפוא את הכסף לבבא סאלי ישירות, בלי עצות ותנאים!"

בראש מורכן בא העשיר לבית הבבא סאלי, ומסר לו בו במקום את כל הכסף. פנה אליו הבבא סאלי כשבת צחוק על פניו: "הייתם אצל 'חכם מרדכי'? יפה, לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי..."

מיד חולקו כל המעות לצדקה, לישיבות ולשאר נזקקים, עד שלא לנה אותו לילה אף לא פרוטה אחת בבית הבבא סאלי.

"וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה"

כשעלה הבבא סאלי לארץ ישראל, הגיע בספינה עד נמל חיפה. הגיע לשם שר המשטרה דאז, מר שטרית, להקביל את פניו. השר הורה לכל השלטונות להכניסו לארץ ללא שום עיכובים במכס, ולדלג על הפרוצדורה המקובלת אצל אנשים מן השורה. לאחר שנסתיימו הסידורים, כיבד מר שיטרית את הבבא סאלי לנסוע ברכבו, אבל בבא סאלי ע"ה אמר לשר שהוא מניח שרכב זה אינו שובת בשבת, ולכן אין רצונו לנסוע בו. לכן הוא נסע באוטובוס לירושלים.

במהלך הנסיעה, משהגיע זמן המנחה, ביקש מהנהג לעצור את האוטובוס ולהמתין לו עד שיסיים להתפלל. הנהג השיב לו, שאוטובוס אינו מונית, ויש באוטובוס עוד נוסעים, וגם יש לו מסלול ולוח זמנים, ועל כן הוא לא יכול להמתין. אמר לו הבבא סאלי: אם כן תוריד אותי כאן, אחרת יעבור זמן המנחה. גם לזאת לא הסכים הנהג, ואמר לו שבעוד זמן מה יגיעו לתחנה מסודרת ושם יעצור. הבבא סאלי התעקש שיעצור לו מיד כי אין זמן. לבסוף עצר לו הנהג כ-100 מטר לפני התחנה.

ירד הבבא סאלי והתפלל את תפילת המנחה על אם הדרך. משסיים שם פעמיו אל התחנה. בהגיעו לתחנה ראה שם אוטובוס, ושאל לתומו את הנהג אם האוטובוס נוסע לכיוון ירושלים. הנהג השיב בחיוב. והנה לאחר שעלה לאוטובוס זיהה לפתע כי מדובר באותו האוטובוס אשר ממנו ירד להתפלל.

שאל הבבא סאלי את הנהג: מדוע התעכבתם כל כך? אמר לו הנהג: לאחר שהגענו לתחנה 'עמד' לפתע האוטובוס ולא הצלחתי להתניעו. הבבא סאלי התיישב על מקומו ואמר לנהג: עכשיו כשאני כאן, תוכל לנסוע.

וראה זה פלא – ניסה הנהג להתניע, והאוטובוס הניע כאילו מאומה לא קרה. הבבא סאלי רצה לרכוש כרטיס חדש, אך הנהג, אשר נוכח לדעת כי הבבא סאלי איש קדוש, סירב בתוקף לקחת ממנו תשלום.

באחת מפגישותינו שאלתי את הבבא סאלי אם נכון הסיפור, ואמר לי שאכן נכון הסיפור, אבל הוסיף: ואני תמה מדוע הנוסעים האחרים שהיו באוטובוס לא ירדו להתפלל מנחה, אזי היה לי מנין עם חזרה וקדושה.

כוס עראק של ברכה

"יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד... וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה" (י', ט'-י"א)

"'ולהורות' - למד שאסור שיכור בהוראה" (רש"י)

סיפר מרן הרב זצוק"ל: באחד מביקורי אצל הבבא סאלי, נערכה שם סעודה אך אני לא אכלתי. אמר לי אחד השמשים של הבבא סאלי: אני אצל הבבא סאלי אפילו 'ארנבת' הייתי אוכל. החלטתי לשתוק. אחר שסיימו את הסעודה אמר הבבא סאלי: כיון שיש כאן אחד שלא סעד הוא לכל הפחות צריך לשתות. מזג איפוא הבבא סאלי כוס מלאה עראק, ואמר לי: 'זה רק מידי היא, ותשתה כוס זו עד גמירא'. אמרתי לבבא סאלי שאני לא רגיל לשתות עראק. חשבתי בליבי שאקח את הכוס ואשפוך מאחריי את העארק. עוד אני מהרהר במחשבתי א"ל הבבא סאלי זיע"א: 'תטעם, אל תשפוך'. ואכן טעמתי רק מעט מהעראק. אמר לי הבבא סאלי: 'עד גמירא ולא תשתכר'. המשכתי לשתות את כל הכוס. אמר לי הבבא סאלי: 'אשאלך שאלה בהלכה'. אמרתי לו: 'והלא שתיתי רביעית' ואין מורין בהלכה! א"ל הבבא סאלי: 'אעפ"כ תענה כי מידי לא תשתכר', ושאל את שאלתו.

"לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא"

פעם ערך מרן שליט"א חופה וקידושין, ובין הנוכחים היה אדמו"ר אחד. בזמנינו יש שנוהגים להשליך פיסות נייר על החתן והכלה, אבל פעם היו נוהגים בחתונות להשליך חיטים על החתן והכלה. ובכן, זרקו באותה החתונה חיטים על החתן והכלה וגם על הרב, וחיטה אחת נכנסה לתוך הקפלים שבכובע שלו ומרן שליט"א הוציא אותה מיד. אמר מרן שליט"א לאותו אדמו"ר שהיה שם, שיזהר שלא יפלו חיטים לתוך השטריימל שלו, ושבערב פסח יבדוק את השטריימל היטב שמא נותרו בתוכו חיטים, והאדמו"ר לא שעה לדברים. בליל פסח ישב אותו אדמו"ר וקרא את ההגדה והתנענע. עוד הוא אומר: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" והנה נופלת חיטה אחת על השולחן. אמר האדמו"ר: זוהי הקללה של הרב מרדכי אליהו שקילל אותי. באו חסידי אותו אדמו"ר אל מרן שליט"א, ואמרו לו: כך וכך אירע מהקללה שלכם. אמר להם מרן שליט"א: אני חסיד של הבבא סאלי זיע"א, והוא שלימד אותי רק לברך ולא לקלל. ועוד אמר לי, שאם אינני אוהב מישהו שלא אקלל אותו אלא אשתוק. וגם את האדמו"ר שלכם לא קיללתי, ואתם לכו ואמרו לאדמו"ר שיניח את השטריימל שלו מיד עם כל החמץ שנמכר לגוי, כיון שעלול להיות לו בכובע עוד חמץ.

וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ

הבבא סאלי זיע"א נהג לערוך סעודות שאיש לא הבין את משמעותן. אחת הסעודות היתה כשהוא עבר את גילו של אביו. לסעודה זו שלח לקרוא למרן הרב שליט"א. כשקראו לרב הוא סירב לבוא, מפני שבאותה תקופה היה אבל על אמו ולא רצה להסב בסעודה. "מצטער" אמר לשליחים, "אני לא יכול, אני בשנת אבל על אמי. אסור לי להשתתף בשמחה". אמרו לו השליחים: "אם אינך בא מרצונך, ניקח אותך בכוח". ראה הרב שאין ברירה ונסע איתם.

כשהגיע הרב לביתו של הבבא - סאלי, נכנס והביט סביב, כולם שמיחים, שותים ערק והוא עציב. "בוא שב לידי", סימן לו הבבא סאלי. נתיישב הרב לימינו. לקח הבבא- סאלי מלפפון, קילפו באולרו האישי ונתנו בידו של הרב. אמר: "בכלים של אחרים אני יודע שאינך אוכל, הנה קילפתי עבורך באולר שלי".

פתאום נכנסו לחדר שלושה שוטרים. "הרב מרדכי אליהו נמצא פה?", שאלו, "מי זה?". נענה להם הבבא- סאלי: "בואו, הנה הוא לפניכם. ספרו לו מדוע אתם פה!".

סיפרו לו. התברר שבאותו היום ערכו משפט לפושע אחד, סרבן גט, ובית הדין פסק להכניסו לכלא. פושע זה לא קיבל עליו את הדין, אלא הלך ועבר בין בתי הדיינים והיכה אותם מכות נמרצות בזה אחר זה. כשהגיע לבית הרב לא מצאו, כי הבבא סאלי שלח לקרוא לו לסעודה.

הסתכל הבבא סאלי ברב ואמר: "נו, סתם קראתי לך בשנת אבל? האם אמך שבשמים אינה שמחה שאתה פה!?"....

פנים של יראת שמים

על השפעת קדושתו של ה'בבא סאלי' זיע"א היה מספר מרן הרב זצ"ל: מעשה, והיו יושבים עם ה'בבא סאלי' רבים מחסידיו ומשתעשעים עמו בדברי תורה. תוך כדי שמיעת דברי תורה שנאמרו, היו אוכלים המסובים מיני מעדנים ושותים כוס ערק - אותו ה'בבא סאלי' מזג אישית לכל אחד ואחד - אות וסימן לכך שהיה חפץ ביקרו.

והנה, פעם אחת נזדמן למקום, אחד מיוצאי מרוקו שהכל הכירוהו כפוליטיקאי העומד בראש אחת הרשימות של מפלגה חילונית. הבחין ה'בבא סאלי', שכנראה משום כך היו החסידים מתעלמים ממנו. והנה, לפלא היה בעיניהם, בעת שראו שה'בבא סאלי' בכבודו ובעצמו פונה אליו בקול גדול, ומזמינו לשבת לצידו. ויתרה מזו, פנה אליו ה'בבא סאלי' ואמר לו: ראה נא, רוב הנוכחים כאן זכו לשתות מכוס שמזגתי בעצמי, ראוי אם כן שגם אתה תשתה מידי! לשמע דברים אלו נתאדמו פני האיש, והוא לא ידע נפשו מרוב צער ומרוב שמחה; מצד אחד הוא זכה שה'בבא סאלי' יקרבו לצידו, ועוד רגע קט אף ימזוג לו כוסו, ומצד שני הוא הרגיש במבטים הזרים של המסובים שם.

עודו מהרהר בדבר, וה'בבא סאלי' אומר: היד שלי אינה נשמעת לי, היא אינה יכולה לזוז ממקומה. האיש החויר מאוד ואגלי זיעה החלו מבצבצים על מצחו. ה'בבא סאלי' נראה כמתאמץ להזיז את ידו האוחזת בבקבוק הערק, כאילו מבקש מידו: אנא הישמעי לי. הוא החל להכות בידו השנייה כדי להניע את הבקבוק, והרגיש הקלה בידו. אמר ה'בבא סאלי': האם תקבל עליך לעשות תשובה? האיש נענע בראשו לאות הן. יפה! אומר ה'בבא סאלי'. האם תקבל עליך שלא תחלל שבת? והאיש מנענע שוב בראשו לאות הן. סוף סוף היד חזרה לנוע לאיטה.

האיש הרגיש כאילו קיצו קרב. הן זה עתה קיבל שיעור מאלף באמונת חכמים מעתה הוא יקפיד על שולחן כשר, על שמירת שבת, וכך יתקדם מדרגה אחרי מדרגה. בירך האיש ברכת "שהכל נהיה בדברו" לפני כולם, וענו אחריו "אמן" נרגשת ביותר.

אשריהם גדולי ישראל, שעליהם אפשר לומר: גדולים בעלי תשובה, שצדיקים גמורים יודעים להעלותם מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.

כל הסיפורים המובאים הם מתוך סדרת הספרים "דברי מרדכי" על התורה באדיבות הרה"ג יוסף אליהו שליט"א ראש מוסדות "דרכי הוראה" ירושלים.