אחד הפרקים המעניינים בדברי הימים של תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל הוא התקופה שבה הברון רוטשילד הסיר את חסותו מעל המושבות הראשונות.
בתקופה זו נשא הברון על כתפיו את עול הכלכלה של רוב מושבות העלייה הראשונה, ובראשן זכרון יעקב וראשון לציון. פקידים ויועצים חקלאיים שנשלחו מצרפת קבעו לאיכרים מה לגדל, פיקחו על ניהול המושבות ושיווק התוצרת, והברון עצמו דאג לכלכלתם – ללא קשר להצלחתם הכלכלית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
היבול, ובעיקר היין, נמכר באירופה, אך הקשר בין העבודה לשכר היה רופף. האיכרים קיבלו משכורות קבועות כל עוד צייתו להוראות הפקידים, והללו מצדם לא תמיד דאגו ליעילות או לרווחיות. כך נוצר מצב שבו המושבות היו תלויות לחלוטין בתמיכתו של הברון, וחייו של היישוב התנהלו, כפי שנהגו לומר אז, (ועד להיום) "על חשבון הברון". או בז’רגון הגרוני של פלסטינה: "עַלַא חַשַֹׂבּ אִל־בּארון.
עצמאות כלכלית – הילד גדל
בסוף המאה ה-19 הברון רוטשילד החל לאבד סבלנות. הוא נותר תומך נאמן של היישוב, אך נמאס לו מההתעסקות היומיומית במושבות, והוא הודיע כי משטר התמיכות יופסק. האיכרים, שבמשך השנים התרגלו להתלונן על פקידות הברון ואף מרדו בה, נבהלו עד היסטריה. בעיניהם, זו הייתה גזירת חורבן—למושבות, ולמפעל הציוני כולו. משלחות נואשות יצאו לפריז, אך הברון עמד על דעתו: המשחק נגמר.
כעבור שנים ספורות התברר כי דווקא החלטתו היטיבה עם היישוב. "האספה הכללית של אגודת הכורמים המשותפת", דיווח עיתון העולם בשנת 1908, "הפיחה חיים במושבותינו... התוצאות המוצלחות של השנה הראשונה היו מחאה עצומה נגד הפקידות של הברון ויק"א וניצחון גמור של החרות על העבדות והאפוטרופסות".
האיכרים, שנטלו סוף סוף אחריות על פרנסתם, החלו להשקיע, לפתח גידולים חדשים בהתאם לצורכי השוק, והפכו בטוחים בעצמם יותר. המושבות, שנראו בתחילה כעומדות לפני קריסה, דווקא פרחו ושגשגו.
לחם חסד
ומאז להיום - בכל פעם שהמפלגות החרדיות נמצאות בקואליציה — ועוד הרבה קודם, כבר עם היוודע דבר תוצאות הבחירות, הן מציבות דרישה ברורה: הגדלת תקציבי הישיבות והכוללים. ההכרזה על התלות, על כריכת העתיד בכפוף למדד קופת המדינה היא סיסמת הבחירות.
נאמר את הברור מאליו: לימוד תורה הוא ערך יסוד עבורנו סלע קיומנו, ומן הדין שנקדם בממשלה את הערכים החשובים לנו. סמוטריץ' מקדם את ההתיישבות, מרב מיכאלי מקדמת פמיניזם קיצוני, גלעד קריב מקדם נשים סהרוריות בכותל, יאיר לפיד מקדם את עצמו, אביגדור ליברמן מעמיק את סל הקליטה, וגפני מקדם את לומדי התורה. מדוע להם מותר ולנו אסור?
אבל יש עוד דבר שצריך לומר: התרומה לקופה הציבורית אינה שוויונית. ככל שאזרח עשיר יותר, כך הוא משלם מסים גבוהים יותר ומכניס סכומים משמעותיים יותר למדינה. ומנגד, בעת חלוקת התקציב, קולו של מי שמשלם מסים שווה לקולו של מי שאינו תורם כלל, ולעיתים אף נטל על הקופה הציבורית. הממשלה, שהיא הזרוע הביצועית של הפרלמנט, מחלקת את התקציבים לפי הקואליציה שנבחרה—ולכל קול יש משקל שווה בקלפי, בלי קשר לתרומתו הכלכלית.
הוויכוח על תקצוב עולם התורה, קיים מאז קום המדינה. אלא שבשנים האחרונות הוא הלך והתעצם, כיום 1 מכל חמשה תלמידים במערכת החינוך הוא חרדי, כך גם נרשמה עלייה דרמטית של 8.5% במספר בחורי ישיבות, רק מינואר 2024 בהשוואה לינואר 2023.
שליחינו בבית הנבחרים חוזרים ומשננים שביטול תקציב לומדי התורה הוא הנפת חרב על עולם התורה, היה לא תהייה, משל היה בלון החמצן היחיד וכל תנודה מן התקציב מקשה על הנשימה.
למען ההגינות בחוות דעת - תקציר מנהלים הקצאת תקציבים במסגרת ההסכמים הקואליציוניים למערכת החינוך החרדית (2025) שפרסם השבוע ע"י המכון הישראלי לדמוקרטיה - עולה שתקציב תמיכה במוסדות תורניים עומד על 1.269 מיליארד ש"ח. מתוך 619 מיליארד ש"ח מהתקציב הכולל (לא כולל תרבות יהודית חרדית שיעורי תורה 70 מיליון ₪ תוכנית "חנוך לנער" מניעת נשירה בקרב תלמידי הישיבות הקטנות 28 מיליון ₪. נוער נושר מבחני תמיכה 5.74 מיליון ₪ ועוד) האם על סכום תקציב זה עולם התורה נתון על הכף? למנהלי המוסדות פתרונים.
תנו למספרים לדבר
במאמר מעולה של ישראל וינגולד באתר 'צריך עיון' הוא כותב כך:
התרעומת הציבורית על תשלומי המדינה לבחורי ישיבות ואברכים, ימיו כימי המדינה. אולם עם השנים תפס הנושא תאוצה, הן לאור הגידול המבורך של הציבור החרדי, והן בשל הגידול באחוז האברכים שתורתם אומנותם.
לפני שנמשיך הלאה, כדאי מאד לשים לנגד עינינו את את הגרף הבא. המייצג את אחוז תשלומי ההעברה לחרדים – הצבע הכחול הוא גובה התשלומים שהחרדים מקבלים מהמדינה, ואילו הצבע האדום הוא סכום המס שהם משלמים:
(הגרף לא עוסק בשאלה מה המגזרים תורמים למדינה, אלא מה הם תורמים ומקבלים 'בשווה כסף')
בחישוב של סכומי העברות נטו, דהיינו העברות מהמדינה פחות מסים, לפי עשירונים בכל קבוצה, ניתן לראות כי במגזר היהודי הלא-חרדי, חמשת העשירונים העליונים משלמים יותר, והרבה יותר, ממה שהם מקבלים, ואילו במגזר החרדי, תשעת העשירונים הנמוכים מקבלים יותר, והרבה יותר ממה שהם נותנים, אפילו יותר מהחברה הערבית בישראל!
שאריות מתקופה אחרת
אם נבחן מדוע לימוד התורה נזקק לתקצוב המדינה, נגלה שאולי אין מדובר בפרויקט של "זיכוי הרבים", או ‘ברוצה אדם בקו שלו’ או מציל מזוטו של ים ומן הארי וכדו' אלא בסיבות אחרות לחלוטין. והיא דומה ממש לאותה תמיכה של הברון רוטשילד אי אז ביישוב המתפתח.
אחד ההסברים לדרישה הטבעית 'לקצבה' הנהוגה בחברה החרדית היא אופייה של החברה היהודית שהתקיימה בארץ ישראל שנים רבות לפני קום המדינה – עוד לפני שקיבלה את הכינוי "חרדית". חברה זו, המכונה "היישוב הישן", נסמכה במוצהר על מוסד ה"חלוקה" – תרומות מחו"ל שאפשרו קיום ללא עיסוק בפרנסה, מתוך תפיסה של פרישות מעסקי העולם הזה.
הסבר נוסף טמון בנסיבות ייחודיות להקמת המדינה. היישוב החדש צמח מתוך מציאות בלתי מגובשת, ללא מערכת כללים מוסדרת וללא תשתית כלכלית יציבה. מלאכת הבנייה הוטלה על העולים הראשונים, ובתוך מצב זה, החברה החרדית התמקדה בפרויקט הדחוף של שיקום הישיבות, הקהילות ומוסדות הדת – בעוד שהיבטים חומריים וארגוניים נותרו בידי הציבור החילוני, שהקים את המדינה.
כך נוצר מצב שבו הארציות והכלכלה הישראלית התפתחו ללא מעורבות חרדית משמעותית, ואילו הציבור החרדי המשיך לדבוק בפרישות כלשהי. במקביל, אופייה הסוציאליסטי של המדינה בראשית דרכה הבטיח מנגנונים שאפשרו לחברה החרדית להתקיים, גם אם בדוחק, תוך הסתמכות על תמיכה ממשלתית.
רווח והצלה ממקום אחר
כמו במהלך הקמת היישוב, נאלצו המושבות הראשונות להתמודד עם שינוי משמעותי: הפסקת התמיכה הכלכלית מצד הברון רוטשילד. הרי שבתחילה נראה היה שזהו אסון, אך דווקא היציאה לעצמאות כלכלית הביאה עמה צמיחה ושגשוג. האיכרים, שנאלצו לקחת את גורלם בידיהם, למדו להתנהל כלכלית ולבסס את עתידם על עבודה יצרנית ולא על קצבאות. כך גם כיום, נדמה שבשלה השעה והגיע הזמן לפרוש כנפיים לצאת לדרך חדשה. "ולהעמיד את עולם התורה בכוחות עצמו" כמובן לא ביום אחד ולא בבת אחת, אבל להוציא רגל ועד אחת להפוך לפחות ופחות תלותיים בכספי המדינה.
המודל האמריקאי, שבו לומדי התורה חיים על חשבונם ועל חשבון אנשים שחושבים כמותם, חייב לשוב ולהפוך לחלק מהמציאות החרדית בארץ הקודש. רבים מציינים כי בארה"ב התורה ולומדיה זוכים לכבוד אמיתי – לומדי התורה אינם נדרשים להילחם על זכותם ללמוד, ואינם יוצאים למאבקים בדרישה שכספי מדינה יחזיק עבורם את התורה, כך שהתורה זוכה להערכה. וגם עתידם של לומדי התורה שם איתן יותר. לעומת זאת, בישראל, כאשר מימון הלימוד מגיע ותלוי בחסדם של אנשים שאינם חפצים בו, התורה הופכת לזולה ובזויה בעיניהם. החשש מפני גזירות הממשלה רודף אותם ערב ובוקר ועתידם להתמסר לתורה לוט בערפל.
רק לחשוב על סיטואציה בה כל בחור או אברך היה מקבל שם של בעל-בית או ר' זבולון שתומך בו ומחזיק אותו? האם לא הייתה חשיבות הלימוד שלו עולה פלאים, כאשר היה יודע שלימוד תורתו לא קשור לאיזו דמות אבסטרקטית אלא לאדם אמיתי, עם שם ופרצוף, שמממן אותו מכיסו?
סליחה, מה השנה?
בתקופה זו, רוויית הייאוש, נשמעים יותר ויותר קולות האומרים: ראו את אותם קנאים למדינה – כיצד צדקו, כיצד הרחיקו ראות, שאסור היה לנו לקחת חלק במדינה. לעומתם מגנים ואומרים: שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, ואם כך – שעון שצדק פעם אחת בשבעים וחמש שנה ודאי שאין בדבריו ממש.
אך זהו וויכוח אנכרוניסטי, המציאות היא שעולם התורה בארץ הקודש הולך ונעשה תלוי יותר ויותר בכספי המדינה. אברכים חיים מקצבאותיה, מוסדות התורה אוכלים מידה, גזרת המעונות לבדה מציבה שיקול לבן התורה האם עליו לצאת לעבוד?!. האם משהו חושב ברצינות על האפשרות שכל זה עלול להיפסק ביום מן הימים – אם מסיבות מצפוניות ואם מסיבות טכניות. האם אין מקום לחשוש לגורלו של עולם התורה?
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אולי כעת הגיעה העת לחשב מסלול מחדש – לא חלילה לוותר לחלוטין על חלקינו בעוגת התקציב, אך בהחלט להתחיל לבחון כיוונים לעצמאות כלכלית. להפוך את עולם התורה לבלתי תלוי במדינה ב-100%, כאבר שהנשמה תלויה בו, ולצאת לחירות אמיתית – ולשנה הבאה בני חורין.
| קרדיט: נדב שנרב, פורום קהלת, צריך עיון, הרב יהושע פפר, המכון הישראלי לדמוקרטיה ועוד.
הצגת כל התגובות