באחד מני רבים מנאומיו הנודעים ביאר הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל את הממד של העבודה בתוך הזמן (בבוקר חסדיך) לבין סדר העבודה בבין הזמנים (אמונתך בלילות) כיצד הבן תורה מתנהג בשום שכל בין הזמנים הללו.
וכה דבריו:
במשך חודשי ה"זמן" עסקנו ב"בכח" של הדברים. כאשר מגיעה תקופת "בין-הזמנים" העבודה המוטלת עלינו היא - ההוצאה מהכח אל הפועל. שני חלקי עבודה אלו מוגדרים בדברי חז"ל כעבודת "להגיד בבוקר חסדך" לעומת "ואמונתך בלילות". ונבאר את הדברים.
ערב "בין הזמנים", אצל כל אחד ואחד מאתנו קיימת מידת ההתמדה, לכל אחד ישנן תוכניות ברורות ומסודרות; חזרות, הספקים, סיכומים וכו'. אהבת התורה והחשק לא חסרים לאף אחד. בחודשי הקיץ כל אחד היה שקוע בלימוד בפועל. בתקופה זו היה ב"ה "ברען" עצום שדחף ודירבן: הסדרים, המרץ והאוירה, המחייבים העצמיים והסביבתיים, כל אלו נסכו בכל אחד חיות, ועבודתו היתה בבחינת "להגיד בבוקר חסדך".
אך הקב"ה הרי סידר את עולמו באופן שישנם גם זמנים שהם בבחינת "ואמונתך בלילות". מבחן העבודה של האדם בימי הזמן והשלמתם טמון בצורה כיצד נראים אצלו ימי "בין-הזמנים".
"תלמידי חכמים אין להם מנוחה"
ובל נחשוב שהדברים באים לבד. יכול בן תורה לחשוב לעצמו: "אחרי יותר משלושה חודשים של תפילה בישיבה ועמל ויגיעה בתורה תוך שימת לילות כימים, ניתן להסתפק מעתה בשמירת זמן ק"ש ובקביעות של כמה שעות לימוד בכל יום"... לא כך היא צורת ההנהגה של בני התורה. על תלמידי חכמים נאמר כגמ' (ברכות סד.) כי "אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעולם הבא שנא' "ילכו מחיל אל חילי" וגו', וביאר רש"י שם: "אין להם מנוחה - אלא מישיבה לישיבה וממדרש למדרש". ת"ח אף פעם אינו מסתפק בעבודה שהוא עבד כבר.
בתורה לא שייך דבר כזה תורה נקנית במ"ח קניינים במסירות נפש לעמל התורה אין סוף ואין גבול ומידה וזוהי נחלת יעקב אבינו המסורה לכל מי שעמל בתורה כמו שדרשו חז"ל תנחומא וזאת הברכה סי' ה תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב' מהו מורשה קהלת יעקב' ירושה היא לקהלת יעקב שכל העוסק בה לשמה זוכה לנחלת יעקב שנאמר אז תתענג על ה' וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך"
אדם השואף להגיע ל"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", שומה עליו למסור את נפשו. החיים בעולם הזה לא נועדו למנוחה ועונג "אדם לעמל יולד" (איוב ה, ז), ודרשו חז"ל (סנהדרין צט:): "לעמלה של תורה".
לימוד התורה אינו דבר קל. אם מותר להתבטא נאמר, כי גם לראשונים ובעלי התוס' היה קשה להבין את הגמ' בפעם הראשונה שהם למדו אותה. תוס' הגיעו למה שהגיעו בזכות ביטול העצמיות דבר שבא לידי ביטוי בעמל מפרך, התמדה, יגיעה, ומיעוט שינה. ונוסף על כך הם חזרו על כל דבר חמש ועשר פעמים עד שהיה ברור ומחוור, והתורה נעשתה חלק מעצמותם והוויתם.
אתה מזהה את עצמך?
כדי להחדיר את העמל והיגיעה, עלינו - לבד מלשבת וללמוד - להבין שלאדם אין משל עצמו כלום, והוא אינו אלא בגדר "ראי" המשקף את מה שיש מולו [כמובן, רק אם אין לו צבע עצמי...].
הוא הדין במה שנוגע לימי בין הזמנים ימי הזמן אינם יכולים להשתקף בימים של חולין ימים שיש בהם אמנם איזה גרגיר של קביעות אך הבוקר מתחיל בהצצה בעיתון קודם התפילה, ממשיך בתפילה במניין של בין הזמנים ואח"כ נדרשת השלמה לקריאת העיתון ולפתע נזכרים שצריך גם לעזור בבית ומנוחת צהרים ומנחה ומעריב ושיחת חולין של ת"ח ורק בסוף היום יושבים מעט ליד הגמ' זכר לקביעות ולהספקים שקיבל אותו בחור על עצמו בסוף הזמן
האם אכן זהו הראי של הזמן נמצא שבין הזמנים נשאר בבחינת לילה ומתעורר גם ספק אם הזמן היה בגדר בוקר קביעות ונאמנות לעמל ויגיעה היא המראה האמיתית המוכיחה על איכות הלימוד באמצע הזמן זמן שלם של עמל ויגיעה מוכרח להקרין גם על בין הזמנים בבחינת להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות בין הזמנים הוא החותמת המעידה שכל מה שלמדו במשך הומן היה בגדר ועשו לי מקדש וכעת נשלמה המלאכה לויעש את המשכן ויצאו דברים מן הכח אל הפועל זהו הכח שניתן לזכות על ידו לנחלה בלי מצרים.