היה זה לפני כחצי שנה, פגשתי יהודי יקר אשר בכאב גדול סיפר לי כך: "התחתנתי בגיל עשרים ושתיים וכיום אני אברך כבן שלושים.
הייתי בין הבחורים הטובים יותר בישיבה שבה למדתי, ואף נשאתי בתואר המחמיא 'המתמיד' של הישיבה. כמובן שהיה לי שם מאוד טוב וזכיתי בשידוך מעולה ובסידור מלא, דירת ארבעה חדרים בב"ב – ללא שקל משכנתא!
כלפי חוץ הכול נראה מושלם, אבל בפנים הסתתר משהו... הייתי כל הזמן בלחץ גדול ללמוד עוד תורה ללמוד עוד ספרי מוסר. אף פעם לא הרגשתי סיפוק מלימודיי ומעבודת הקודש הרוחנית שלי.
תמיד הרגשתי שמה שאני עושה זה לא מספיק טוב. ניסיתי למלא את החוסר הזה בעוד לימוד ובעוד התמדה, אבל זה היה כמו בור ללא תחתית שכמה מים שתמלא בו לא יספיק לו.
התחלתי את לימודיי בכולל במלוא הרצינות, אבל משהו קרה, ככל שהתבגרתי אזלו כוחותיי הנפשיים. אתה לומד, מתפלל ומתחזק וכל הזמן אתה מרגיש שאתה לא בסדר ולא טוב.
באיזה שהוא שלב לפני תקופה חשבתי לעצמי: 'די, אני כבר לא יכול יותר ללמוד, אני מפסיק ללמוד!' הרגשתי שאני לא יכול יותר לפתוח דף גמרא.
לא חשבתי בחיים להגיד משהו לאשתי, אם אני אגיד לה כזה דבר היא תחשוב שהשתגעתי. זה הבחור המתמיד והרציני?!
אני קרוע עם הנפש שלי, לא יודע מה לעשות יותר", בכה האברך בפניי. "אני לא יכול יותר ללמוד, אני לא יכול להרגיש עוד את ההרגשה שאני מרגיש".
הייתה לנו שיחה ארוכה ובמהלכה הוא סיפר לי על משפחתו ועברו. "אבי ואמי הם לא אנשים רעים ח"ו. אבל משהו אחד תמיד הפריע לי - הם בחיים לא אמרו לי מילה טובה, לא על מה שאני עושה ולא עליי. למשל, שאני ילד טוב בחור טוב.
הם אנשים ביקורתיים וכל מה שיצא להם מהפה זה רק מה לא טוב. במה אני לא טוב ומה אני עושה לא טוב.
תמיד יצאתי עם ההרגשה שאני לא טוב, שאני לא בסדר".
עצרתי את אותו יהודי בשאלה: "אתה חושב שאתה בעל טוב? שאתה אבא טוב?" אותו אברך שוב פרץ בבכי מר. "אני באמת לא יודע מה להגיד לך", אמר בדמעות.
אמרתי לו: "זה בדיוק מה שקורה איתך. בגלל האמונה העמוקה והלא נכונה הזו שאתה איש לא טוב ומה שאתה עושה זה לא מספיק לכן כל מה שאתה עושה אתה מרגיש ריק וכלום.
כי אמונת הליבה שלך על עצמך היא: שאתה לא טוב, שאתה כלום. אז הלא טוב מנסה להיות כל הזמן יותר טוב אבל הוא לא מצליח כי יש לו אמונה שהוא לא טוב.
עד שלא תתקן את האמונה הזו שלך על עצמך שאתה כן טוב, שאתה אור, שאתה מיוחד, שאתה פשוט טוב. אתה תמשיך להרגיש כל חייך קושי ללמוד ולהתפלל, אתה תרגיש שאתה בעל לא טוב, איש לא טוב ויהודי לא טוב.
ולכן אתה כבר לא מסוגל יותר ללמוד, כי כמה אפשר לעשות דברים בכוח ובשביל המשחק אם אתה לא מרגיש שמה שעשית הוא משהו טוב ומאיר".
אני פוגש אנשים מכל הסוגים גם מפורסמים, מוצלחים, צדיקים, כאשר יש לאותם אנשים את האמונה שהם לא בסדר ולא טובים אז ליבם חלל בקרבם.
אדם שכל הזמן יבקר את עצמו שהוא לא בסדר ולא טוב מה שהוא יעשה בחייו הוא ירגיש ריק וחלל, הוא לא ירגיש כלום בחייו.
אני לא יכול לתאר כמה פעמים אני שומע מאנשים: "אני אבא לא טוב, אני אמא לא טובה לילדים שלי".
וכמה אותם אנשים מנסים כל כך להיות טובים לילדים שלהם לבני הזוג שלהם, והם באמת באמת טובים, אבל ליבם חלל בקרבם בגלל האמונה הלא טובה שהם לא טובים.
פעם דיברתי עם בחור והייתי פשוט צריך להגיד לו שוב ושוב - שהשם אוהב אותו בכל מצב וכמה שהוא טוב ושהשם רוצה אותו.
זה מה שעזר לו בס"ד לחזור לעצמו. רק זה, רק המילים האלו.
כמה בעיות נפשיות קורות לאותם אנשים שכשהם היו ילדים או נערים הם רק רצו חיבוק מאבא ומאמא שיגידו להם כמה הם טובים כמה הם מיוחדים, רק את זה - אבל הם לא קיבלו את זה.
וכשאין לך את הבסיס הזה אתה לא יכול לבנות שום מגדל על זה.
השבוע ישב אצלי יהודי, ובפגישה הראשונה הוא סיפר לי שיש לו בעיות רציניות בשלום בית והוא צועד בבטחה בדרך להתגרש. בתוך השיחה הוא מספר לי בדרך אגב: "ההורים שלי מעולם לא חיבקו, לא נישקו, לא אמרו לי מילה טובה". ואני חושב בתוך ליבי: ריבונו של עולם, איך לא יהיו לו בעיות בשלום בית?! אדם שלא קיבל בחייו חיבוק ומילה טובה מהוריו. איך בכלל אפשר להישאר נורמלי?!
איך אבא או אמא, איש חינוך, רבה בחיידר, מורה, משגיח בישיבה, מגיד שיעור, רב, אדמו"ר - חייב להגיד כל יום לאנשים שסביבו שוב ושוב כמה הם טובים כמה הם מיוחדים.
זה מה שהם צריכים לשמוע שהם טובים, כמה כוח יש באותם מילים להציל נפשות כפשוטו ממש.
תקבלו על עצמכם שלפחות פעם בשבוע כאשר אתם רואים את הילדים שלכם את בני הזוג שלכם תחבקו אותם ותגידו להם כמה הם טובים כמה הם מיוחדים כמה אתם חושבים עליהם.
אני בטוח שזה המתכון הבסיסי לנפש בריאה, לנשמה בריאה, לעולם בריא ומאיר יותר.
שבת שלום לכל עם ישראל הצדיקים והמאירים.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
הצגת כל התגובות