המספר שבע ביהדות ובספירת העומר
ימי הספירה בעיצומם ואנו מבקשים לבאר את עניינם ומהותם. דומה שימים אלו ידועים ומפורסמים דווקא בעניינים הנלווים אליהם, כמו מיתת תלמידי רבי עקיבא, וענייני תיקוני הספירה המוזכרים בספרי המקובלים, ואילו הרעיונות הניבטים מפסוקי התורה אינם ידועים כדבעי.
כך אמורה מצוות ספירת העומר בתורה:
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה':" (אמור, כג).
מועד תחילת ספירת העומר כתוב בתורה בלשון 'ממחרת השבת', חז"ל קיבלו לפרש את הפסוק על יום המחרת של יום טוב ראשון של פסח. הגמרא אף מוכיחה מכמה ראיות שאין לפרש כמו הבייתוסים שהעמידו את הפסוקים על פשטם ופירשו שהכוונה למחרת שבת בראשית. אלא, שמכל מקום יש לעיין מדוע בחרה התורה לצוות על העומר דווקא בלשון 'ממחרת השבת' - לשון שאינה מוכרעת וניתנת להתפרש בכמה אופנים מדוע לא נקטה התורה בניסוח הפשוט 'ממחרת הפסח'.
דיוק נוסף עליו יש לעמוד, שהמילה 'שבת' משמשת בפרשת העומר לעוד מובן יוצא דופן משאר מקומות בתורה: - שבוע ימים; 'שבע שבתות', 'עד ממחרת השבת השביעית' ובניגוד למשמעות הרגילה: יום שביתה. יש להבין מדוע.
שורש מצוות ספירת העומר
לשונות אלו מורים לנו בבירור כי קיים קשר הדוק בין שבת לבין שורש מצוות ספירת העומר, ומשכך צריכים אנו לשוב ולעיין ברעיונה של מצוות השבת. במאמרנו 'השבת' ביארנו כי שורש מצות השביתה ביום השבת היא ההוראה על כך כי מעשיו של האדם בעולם המעשה אינם עומדים כתכלית בפני עצמה. כאשר סולק האדם מגן עדן נצטווה האדם לעבוד את האדמה ולעמול לפרנסתו. האדם אינו יכול להמלט מגזירה זו, אך כאשר כשהחיים מתנהלים באופן בו ימי המעשה ממשיכים ברצף בלי הפסקה, חודרת לאדם התפיסה שהמעשה הוא כל מטרת החיים. שביתת ה' מבריאת העולם ביום השביעי וציוויו לנו לשבות ביום השביעי מציבים בפנינו את ההבנה כי קיים מרחב שהוא מעבר לעשייה, בו אנו צריכים לממש את כל מעשי ששת הימים ולפרוט אותם לתכלית - לחיי הרוח. הציווי לקדש ולכבד את השבת משאר ימי השבוע מורה על כך כי השבת היא התכלית של ששת ימי המעשה.
המספר שבע הנכפל במצוות ספירת העומר (שבע כפול שבע), מורה גם הוא על מהות זו, השש מגלם את ארבעת רוחות השמים: מזרח מערב צפון דרום, ומעלה ומטה שהם יחד מסמלים את ששת הצדדים השונים של הגשם, השבע הרי הוא מסמל את מה שמחוץ למרחב הגשמי - את הרוח הפנימית המהווה את תכלית הכל, כעת מובן היטב אם כן מדוע התורה אומרת "ממחרת השבת".
ספירת העומר - בקציר
פסוקי התורה מורים גם הם על קשר הדוק בין ספירת העומר לעונת הקציר המתקיימת בזמן זה, תחילת הספירה היא ממנחת העומר הבאה מקציר השעורים הפותח את עונת הקציר ובסיומה של הספירה חל חג השבועות המכונה בתורה 'חג הקציר', מהו הקשר בין עונת הקציר למהותה של הספירה ולמספר שבע?
בעונת הקציר שקוע האדם ראשו ורובו במלאכת השדה. כל מעייניו נתונים לדאגות התבואה והיבול שכן תבואה שלא תיקצר בימים האלו תתיבש וכל עמלו ילך לאבדון, [ישנן אף עדויות על חקלאים שהיו ישנים בשדה בתקופה זו על מנת לנצל את כל זמנם לקציר] בימים אלו החומריות מציפה את האדם עד גדותיו. בתקופות שכאלו עלולה תשומת ליבו של האדם להיות מוסטת בקלות רבה מן התכלית האמיתית שלשמה הוא נברא - עבודת ה', אל מרחבי הגשם התובעניים מתמיד.
על יד מצוות ספירת העומר מבקשת התורה להפנות את ליבנו אל ה'שבע', הדרך הנפלאה בה היא מצווה לעשות זאת היא על ידי עבודת הספירה מאחר שהתבאר לנו שספירת ’שבע’ משמעותה לכלול את צדדי המעשה הגשמיים ולחברם לשורש הרוחני שהוא תכלית הכל וכפי שהוא מופיע במצוות השבת, ודורשת מן האדם לראות את מה שמעבר לחיי המעשה וחרף היותו בתקופת הקציר שבה רוב מעייניו נתונים אל חיי הגשם הוא נדרש לראות בהכל את האמצעי ולהחדיר בליבו כי אין עבודתו בשדה ובעולם הגשם תכלית הכל.
רעיון זהה מצאנו במצוות השמיטה. מבנה שבע השנים, שבע השמיטות והיובל בשנת החמישים - דומה להפליא לשבעת שבועות השמיטה ולחג יום החמישים. ואף שם, מכוונת מצווה זו להחדיר לאדם כי עבודת הקרקע הרי היא אמצעי בלבד, על ידי שנת השביתה הניצבת בסוף התהליך ומזכירה לו שהגשמיות היא אמצעי בלבד היא מהווה רק את ששת הרבדים החיצוניים אך קיים רובד נוסף, הרובד השביעי, הפנימי, רובד המשקף את חיי הרוח ועבודת ה' המהווים את תכלית הכל.