שלום, אני בנימין (32) מפתח תקווה.
ברוך השם כיום אני כבר אבא לילדים, אך רציתי לשתף אתכם בסיפור חיי בתקופה בה למדתי בישיבה גדולה, מתוך תקווה כי המסקנות אותן למדתי וחוויתי על בשרי - יעזרו לכם לטייב את מערכת היחסים שבינכם לבין עצמכם, ובין סביבתכם.
כבכל שנותיי מהילדות ועד הבחרות, בין חברה וחברים, גם השנים הראשונות בישיבה התנהלו על מי מנוחות, תוך יחסי חברה מעולים עם הסובבים אותי. עד לאותו היום שהבחנתי במשהו מוזר בגופי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
להפתעתי, בבוקר שגרתי, גיליתי כי אצבעות כף יד ימין מתכווצות לי באפן בלתי רצוני, היו זמנים שההתכווצויות הגיעו עד כדי סגירת היד כאגרוף, והיו זמנים שהיד תפקדה באופן רגיל לחלוטין.
כמובן שלאחר מספר ימים שראיתי שהתופעה המוזרה אינה חולפת, פניתי להתייעץ עם רופאים מומחים בתחום, לדעת מה זה ועל מה זה.
לא אלאה אתכם בכל התהליך, אך כעבור מספר ימים קיבלתי חוות דעת מנוירולוג (רופא / חוקר מוח) בכיר, שהתסמינים שהצגתי מעידים על מחלת שרירים בשם דיסטוניה (Dystonia).
דיסטוניה פירושה מתח שריר בלתי תקין. חולי דיסטוניה סובלים מהתכווצות לא רצונית של שרירים, הגורמת לתנועות איטיות חוזרות, היכולות להיות מלוות בכאבים, או לתנוחה לא תקינה. ההפרעה יכולה להיות מבודדת לשריר אחד, קבוצת שרירים או לכל הגוף.
דיסטוניה יכולה להיות ראשונית, מצב שבו היא המרכיב המשמעותי העיקרי, או משנית - חלק ממחלה אחרת, למשל פרקינסון.
עד כאן החלק הרפואי.
אלא, שההתמודדות הרפואית הביאה איתה גם התמודדות חדשה שלא הכרתי: התמודדות חברתית.
בתור בחור חברתי, המעורה עמוק בחברה וחי בחברה, היה ברור לי שהבעיה הרפואית עמה נאלצתי להתמודד - תגרום לי להיות שונה, להיראות שונה, ואולי חלילה למצוא את עצמי דחוי מהחברה.
אתם בטח שואלים את עצמכם מדוע חשבתי כך, הרי בסך הכל אנשים די רגישים לזולת בזמני משבר או התמודדות, ומחבקים ומעודדים ולא דוחים?.
ובכן, זו שאלה טובה. אך במעמקי הנפש של כל אחד מאיתנו מוטבע רצון / חשש - שלא להיות שונה מהחברה, כי הפירוש (בנפש) של להיות שונה מהחברה - הוא להיות שווה פחות מהחברה. כך פועלת הנפש שלנו, של כל אחד ואחת מאיתנו. מי רוצה להיות שונה? אין אף אחד כזה.
וכך, בעודי עוד בשבועות הראשונים להתמודדות הרפואית שצנחה עליי משום מקום, החלטתי שלא לספר לחברה שסבבה אותי על ההתמודדות החדשה שלי, ויהיה מה שיהיה. כמובן בתקווה שיחלוף כמות שבא.
כעבור זמן ההתכווצויות התפשטו ועברו לשורש כף היד, והיד - שגם כך נסגרה כאגרוף באופן כמעט קבוע - החלה להתקפל לכיוון מרכז הגוף. התהליכים התפרסו לאורך זמן ובהדרגתיות, ובהתאם לכך דאגתי שהחברים לא יראו וחלילה לא ירגישו בשינוי שחל בי.
כעבור כמעט שנה, ובהוראת הרופאים, התחלתי לעשות תרגילי פיזיותרפיה ליד, אלא שכאן התעוררה לי בעיה: איך אעשה את התרגילים בלי שהחברים יראו, - החשש הגדול שממנו חששתי כל כך.
לאחר מחשבה החלטתי לעשות את התרגילים בשעות הלילה, בזמן שחברי החדר ישנים שנת ישרים על יצועם. ואכן כך התחלתי לעשות, אלא שהערנות המוגברת בשעות הלילה - דפקה לי את הסדר יום וגרמה לי לעייפות מרובה ביום, עייפות שכמובן לא יכולתי להסביר מדוע היא באה.
ההסתרה דפקה אותי בעוד שלל הזדמנויות, כך למשל התביישתי מאוד לחבוש סד לכף היד, מחשש שהחברים יראו וישאלו שאלות או חלילה יבינו שמשהו השתנה בי.
אבל בעוד אני הייתי בטוח שההסתרה שלי עובדת, ואף אחד מהחברים לא רואה ולא שם לב, החברים הקרובים הרגישו ושמו לב כבר מהחודשים הראשונים, אבל נמנעו מלדבר איתי משום שראו שאני בוחר שלא לדבר על כך.
וכך בעוד אני חי בתוך דמיון, ובטוח שאני מצליח לשלוט במצב ובמה שהסביבה תראה, החברים הטובים החלו לדאוג, בפרט שהמצב מעט החמיר והתחלתי "לגרור" רגל ולצלוע.
על אף הכלל שקבעתי לעצמי שלא לספר לחברים, היה חבר אחד, יוסף שמו, שכן שיתפתי אותו מלמעלה, וכמובן שדרשתי ממנו שלא יספר - כי החברים לא יודעים. כמובן שהוא צחק, כי כולם כבר שמו לב, אבל אני הייתי כל כך עטוף בדמיון שלי - שלא הייתי מסוגל להכיר בזה. חששתי מהיום הנורא ש"יעלו עליי".
והיום הזה הגיע.
יום אחד, לאחר ארוחת הערב בישיבה, פנה אליי אחד החברים והתחיל לומר לי שהוא מתפלל עליי וממש דואג לי. ואני נכנסתי להלם, ומרוב פחד שהדבר יתגלה תפסתי את רגליי וברחתי מבניין הישיבה. לאן ברחתי? אינני יודע, אך לא לא רציתי להיתקל בחבר הזה שוב.
החבר נבהל מהתגובה הקיצונית שלי, וסיפר את המקרה ליוסף מיודענו, החבר שאותו (חשבתי ש)הייתי משתף. יוסף החל לחפש אותי, ומצא אותי ברחוב הסמוך לישיבה כשאני מבולבל כולי.
יוסף לא בחל במילים, וכשמצא אותי היישיר לי מבט ואמר: "כולם רואים וכולם יודעים, תפסיק לחיות בשקר". כמובן שהדברים טלטלו אותי ממש, התברר לי שבעצם אני חי בתוך כלא מדומיין - ועוד מרצון.
כל מה שהשקעתי, כל מה שוויתרתי, כל המחירים ששילמתי כדי ש"החברים לא ידעו" - התברר כדמיון וחלום אחד ארוך, שגבה ממני מחיר רב, והיה ללא שום אחיזה במציאות.
סופו של הסיפור, ובעצת יוסף החבר, כבר למחרת קניתי מעט דברי מאפה, הודעתי לחברים כי יש לי דבר מה לספר להם, ובשעה הנקובה התכנסו כולם באחד החדרים - ושם שיתפתי את כולם בקורות אותי. כמובן שהחברים התרגשו מאוד וסיפרו כמה דאגו לי אך חששו לדבר איתי בנושא, ושיתפו שהתפללו עליי וכו'.
לא אוכל לתאר לכם את תחושת ההקלה והשחרור, כאשר יוצאים מכלא תודעתי שכזה - שנמצא רק בדמיון שלנו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אי אפשר שלא לחשוב בכמה שטחים בחיים אנו כבולים בתוך הדמיון של עצמנו ומשלמים על כך מחירים גדולים. מחשבות שליליות או דעות קדומות על בני משפחה / מכרים וחברים / קולגות לעבודה שמונעות מאיתנו מרחב נשימה ודברים טובים שמגיעים לנו. תפיסות והשקפות שאנו בטוחים שהם המציאות ואין בילתה - אבל זה רק בדמיון שלנו, ואנו עיוורים למציאות רק בגלל הדמיון הכוזב.
הלוואי שנזכה.