מריון ויזל, אשת ניצול השואה וחתן פרס נובל לשלום אלי ויזל, נפטרה ביום ראשון, ה-2 בפברואר 2025, בביתה שבגריניץ', קונטיקט, בגיל 94. מריון, ששרדה את השואה, הייתה דמות מרכזית בעולם הספרות והמורשת היהודית, והקדישה את חייה להנצחת זיכרון השואה ולקידום מטרות הומניטריות.
היא נולדה בשם מריון ארסטר בוינה ב-27 בינואר 1931. במהלך מלחמת העולם השנייה, כשהייתה בת 11, נמלטה מריון עם משפחתה מהנאצים, בתחילה לבלגיה, ולאחר כיבושה הם נלקחו למחנה מעצר בצרפת. המשפחה הצליחה לברוח, ואמה של מריון מכרה את תכשיטיה כדי לשלם למורה דרך שהוביל אותם לשווייץ, שם שהו עד 1947. בשנת 1949 הגיעה המשפחה לניו יורק. בשנות ה-60 המאוחרות, מריון פגשה את אלי ויזל, והם נישאו בשנת 1969 בירושלים.
נישואיה לאלי ויזל היו משמעותיים ביותר בהפיכתו לאייקון בינלאומי. מריון תרגמה 14 מספריו של אלי מצרפתית לאנגלית, היא עודדה אותו לפתח קריירה ציבורית והשפיעה רבות על הפיכתו לאחד הפרשנים המוכרים ביותר של השואה. בשנת 1980 הקימו יחד את "הקרן הבינלאומית ע"ש אלי ויזל למען אנושיות וסובלנות", שפעלה למען זכויות אדם, חינוך וסיוע לקורבנות רדיפה.
מריון ניהלה את מרכזי "בית ציפורה" בישראל, המספקים חינוך ותמיכה לילדים יהודים אתיופים. היא גם הקימה את "משכן מריון ואלי ויזל לטיפול תומך" בבית החולים שיבא, מרכז המעניק טיפול תומך לילדים חולי סרטן ולבני משפחותיהם.
השגריר הישראלי באו"ם, דני דנון, הביע צער על פטירתה, וציין את מחויבותה לזיכרון השואה והאמת. קרן אלי ויזל לאנושיות ביקשה כי תרומות צדקה לזכרה יועברו לתמיכה בילדים בישראל במרכזי "בית ציפורה". מותה של מריון ויזל מסמן את לכתה של אישה שהשפיעה רבות על זיכרון השואה, על עיצוב תודעה הומניטרית, ועל חייו של אחד הקולות המשמעותיים של המאה ה-20.