אם יגידו לכם שיש 20 אחוזי תמיכה בנושא מסוים, תבינו כנראה כי אין אהדה גדולה מדי לנושא הזה. ומה אם בתוך פחות משנה 20% התמיכה יזנקו לקרוב ל-80 אחוזים?
אז זה מה שקרה בפינלנד ובשוודיה, שתי מדינות שהקפידו לשמור על יחסית ניטרליות בין ארה"ב והמערב לבין רוסיה. אלא שהפלישה הרוסית לאוקראינה טרפה את הקלפים, וכעת שתי המדינות עומדות להיות בקרוב חברות בברית המדינות הצבאית החזקה, ברית נאט"ו.
מטרת העל של הנשיא פוטין לפני הפלישה לאוקראינה הייתה צמצום כוחה של נאט"ו באיזור הגבול עם רוסיה. למעשה, זהו היה הטריגר לפלישה לאוקראינה.
היום אנחנו כבר חצינו את 80 ימי הלחימה באוקראינה, ונראה כי פוטין ויתר על החלום לכבוש את אוקראינה וכעת מתמקד בשטחים מצומצמים.
אבל נראה כי ההרפתקה של פוטין באוקראינה חזרה אליו לפנים כבומרנג אחד גדול - לא רק שאוקראינה רחוקה מלהתחייב לא להצטרף לנאט"ו, כעת גם פינלנד שיש לה גבול משותף עם רוסיה, הודיעה כי תצטרף לנאט"ו, זאת למרות שלפני המתיחות בין רוסיה לאוקראינה כמעט לא הייתה היתכנות לדבר.
כלומר, ההחלטה של פוטין לפלוש לאוקראינה רק החמירה את המצב מבחינתו של פוטין - אם אכן זאת הייתה הסיבה האמתית לפלישה.
נקמה טורקית
לצד הכעס הרוסי על ההחלטה של שוודיה ופינלנד, נשיא טורקיה, שגם חברה בנאט"ו, הודיע כי יתנגד לצירופן של שתי המדינות.
אך בואו לא ניתמם. לא מדובר בהתנגדות המבוססת על חשש אמיתי וכנה. ארדואן מבין כי כמו שהעולם הוא גלגל, עכשיו זה הזמן שלו לנקום בשתי המדינות הניטרליות.
לפני כמה שנים, החליטו שוודיה ופינלנד יחד עם מדינות אחרות באיחוד האירופי להטיל אמברגו נשק על טורקיה בשל ההתערבות הטורקית במלחמה בסוריה.
ארדואן רתח מזעם, אבל לא היה לו הרבה מה לעשות נגד זה. עכשיו, שנים אחרי, נראה כי הרגע לנקום הגיע. יחד עם זאת, כנראה ששאר החברות בברית יצליחו לשכנע את ארדואן כן לתמוך בכניסת המדינות לנאט"ו.
הנשיא הטורקי גם יודע לעשות חשבון. לאורך כל תקופת המלחמה באוקראינה ממצב את עצמו כמתווך - וכך לא נאלץ לספוג דרישות מהמערב להטיל סנקציות על רוסיה מצד אחד, ומהצד השני, שומר על יחסים מצוינים עם פוטין, יחסים שיכולים לעזור לו מאוד עם הכלכלה הטורקית המדשדשת.