סובל ממועקה? מפחד מה"ימים הנוראים"?

(צילום: שאטרסטוק)

מוכן שנדבר רגע באמת?

כמה ימים לפני יום הכיפור, מה אתה באמת מרגיש?

האם גם עליך מעיקים “הימים הנוראים” האלו ואתה מחכה שיעברו כבר כדי שתוכל לנשום סוף סוף לרווחה?

האם גם לך זה קורה, שרק אם בכית וצעקת להשם מקירות הלב במאמץ והרגשת מפורק ואשם ועצוב וכואב ואבל וחפוי ראש ולחוץ עד לשד עצמותיך – רק אז אתה מרגיש שנתת להשם מספיק הוכחות ואולי אולי עכשיו תוכל לזכות בדין ולהיחתם לחיים?

האם גם אצלך מקננת התחושה הזאת של ‘רק אם אפחד מהדין הגרוע ביותר שעלול להיגזר עלי, רק אם אבכה ואצטער ואתעצב – רק אז השם ירחם עלי ויקבל את התפילות שלי ויחון אותי’?

האם גם אתה, בלי לשים לב, פונה להשם בנימה של “בבקשה, הרי אנחנו שבורים כל כך – תסלח לנו"?

האם גם בעבורך הצלילים הנעימים ביותר הם קולות בניית הסוכה, המבשרים שעשרת הימים הנוראים ובהם ראש השנה ויום הכיפורים נותרו מאחור, תודה להשם?

כן? גם אתה ככה?

אני בכל אופן הייתי ככה שנים.

שנים, שחונכתי על תאורי הקַצב שמסמן את הכבשים למיתה בדיו אדומה.

שנים, שהאמנתי בכל ליבי שככל שאַראה עצמי מודאג ומוטרד ומפוחד מפני הדין – כך אזכה בדין טוב יותר אצל השם.
שנים, שהייתי מתפלל בליבי להיות חולה (לא במחלה רצינית. משהו בקטנה, אבל כזה שימנע ממני להשתתף בכל התפילות ו”החובות הדתיות” של הימים האלו) מראש חודש אלול עד מוצאי יום הכיפורים.
*
איך יכולתי כך להאמין ב”עבודות קשות ותעניתים”? איך כל הציטוטים והשיחות המוסריות הסתירו ממני את ים הרחמים של הימים האלה. ואת הקשר. ואת האהבה? איך יכולתי ככה להפסיד אז?! ואיך זכיתי לגלות אותם מחדש עכשיו?!

אצלנו ישנה הפרדה מוחלטת בין רחמים לבין משפט, בין אהבה לבין דין. אנחנו מכירים או-או. ככה התרגלנו. בטעות.

אבל הצדיקים האמיתיים לא התבלבלו כמונו. הם לא נבהלו מהימים האלו ולא נכנסו בהם לדיכאון ולא חיכו שהם יגמרו כבר. הם ראו בימים האלו “חדר ייחוד” עם השם יתברך והזדמנות להתאהב בו מחדש.

הנה, למשל, שיר-תפילה שנמצא כתוב בכתב ידו של מרן “הסטייפלר” על גבי מחזורו לימים הנוראים על בסיס אחד מפיוטי הסליחות בתוספת נופך אישי שלו. שיר, שאין בו שמץ דשמץ מתחושות האשמה, הקדרות והנחיתות, שאנו נופלים אליהן בנקל בימים אלה, אלא משהו אחר לגמרי…

אלוקינו ואלוקי אבותינו

איויתיך
קיויתיך
מארץ מרחקים.

זכרתיך
שיחרתיך
קראתיך ממעמקים.

דרשתיך
בקשתיך
ברחובות ובשווקים.

אהבתיך
איויתיך
כאייל על אפיקים.

הנני אני
עיני ורצוני
לך שוכן שחקים.

יצרתני
וחצבתני
והוויתי אתה תקים.

ותעודתי
ועתידתי
תוציאני ממחשכים.

ותחבקני
ובך תדבקני
לחיי עולם מתוקים.

ובכן, אפוא,
מה לי פה
בעולם רב המעיקים.

ודבר מה לי
פה בעמלי
להנאת גופי ועסקים.

אחיל נוראות
ואוריד דמעות
כנחל דמעות העשוקים.

עת אסקור
ואזכור
מריי כאחד הריקים.

נא חוס נא
ולא אמות נא
טרם תקנתי הנזקים.

לשוב עזרני
וחיל אזרני
לילך דרך צדיקים.

שחרית
ואחרית
וכל ימי לי חקוקים.

אהבתך
וקרבתך
מאוויי החזקים.