חשיבות הכניעה בעבודת יום הכיפורים

(צילום: שאטרסטוק)

בחובת הלבבות בתחילת שער התשובה כתב: "מפני שקדם מאמרנו בכניעה, והיא שורש התשובה והתחלה". ע"כ.

ומבואר בזה, שמבלי כניעה אין האדם מכיר כלל שיש אדון בעולם, וא"כ אל מי ישוב בתשובה, ולפיכך הכניעה היא שורש התשובה והתחלתה, ומימלא גם שורש המלכת הקב"ה.

אדם לא יכול להגיע לתשובה כל עוד לא השכיל לבטל עצמו כלפי הקדוש ברוך הוא. כמו כן, מה שזוכה האדם להמליך את הקב"ה ביום ראש השנה, הוא מתוקף תחושת הכניעה שרכש לעצמו, לבטל יישותו מלפניו יתברך, שהרי שורש המלכת הקב"ה הוא ביעור רוח הגאווה המקננת באדם[1]. אי לכך, מידת הכניעה חשובה היא לאין ערוך.

עוד מצינו ברבנו יונה שגם דן ביסוד זה בביאורו על הפסוק (דברים ל', י"ט): 'ובחרת בחיים' וז"ל (שער ראשון אות ו'): "ועתה בינה שמעה זאת, כי הוא עיקר גדול. אמת כי יש מן הצדיקים שנכשלים בחטא לפעמים, כענין שנאמר (קהלת ז', כ'): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אכן כובשים את יצרם מאת פניהם, ואם יפלו בחטא פעם אחת לא ישנו לו, ונקוטו בפניהם, וחוזרים בתשובה. אך כל אשר אינו נזהר מחטא ידוע ואינו מקבל על נפשו להשמר ממנו, גם אם הוא מהעוונות הקלים, אף על פי שהוא נזהר מכל העבירות שבתורה..." [כגון חטא לשון הרע ואומרים לו לתקן את זה והוא אומר שאינו יכול להשתלט על זה על הפה שלו והוא חייב לדבר על כל דבר עם כולם, או לדוגמא דבר אחר, אפילו בדברים אחרים], "...קראוהו חכמי ישראל (חולין ד:) "מומר לדבר אחד", ואת פושעים נמנה, וגדול עוונו מנשוא. כי אם אמור יאמר העבד לרבו: כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד - כבר שבר עול אדוניו מעליו, והישר בעיניו יעשה, ועל הענין הזה נאמר (דברים כ"ז, כ"ו): ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" - ביאורו, אשר לא יקבל על נפשו לקיים כל דברי התורה מראש ועד סוף, ויורה על זה: "אשר לא יקים לעשות", ולא אמר "אשר לא יעשה אותם". עכ"ל.

הנה יסוד הכניעה בעבודת השם יורד עד הפרט הקטן ביותר בקיום התורה, וכל שיש מקום בחייו של האדם שבו הוא כביכול "מדיר" את ציווי הקב"ה, אזי חסרה לו את מעלת הישראל ונקרא מומר.

כיצד אם כן נרכוש מידה יקרה זו שהררים תלויים בה? כיצד נאמץ לעצמנו את אותה השפלות אשר בעבורה נזכה לחיות חיים של כניעה מלפניו יתברך? כיצד ניתן להתחיל בעבודה זו בזמן הקצר שנותר לנו עד יום הכיפורים?

הנהגת מלכויות בעולם – להבנתנו במלכותא דרקיעא

בעבר, היה אפשר לראות מלכים אמתיים וע"י כך להתעורר עד כמה יש לכבד מלכות שמים. בגמרא בברכות (נח ע"א) איתא שצריך להשתדל לראות פני מלך, ומביאה על כך מעשה עם רב ששת שהיה סגי נהור והלך עם צדוקי אחד לראות פני מלך, ולמרות שרב ששת לא היה יכול לראות את המתרחש, ניצח את הצדוקי וידע טוב ממנו אימתי הגיעה המשלחת של המלך[2]. ובטעם המעלה בראיית מלך, אפילו מאומות העולם, שהדבר מקרב אל החוש את הידיעה כי יש מלך לעולם, ואשר בידו להחיות ולהמית, וברצותו יעשה דין או יוציא בדימוס. עיקר עבודת האמונה היא שאדם יקרב אל חושיו את מציאות הבורא וע"י כך יקיים את דברי הרמ"א בתחילת אורח חיים וז"ל: כִּי אֵין יְשִׁיבַת הָאָדָם וּתְנוּעוֹתָיו וַעֲסָקָיו וְהוּא לְבַדּוֹ בְּבֵיתוֹ כִּישִׁיבָתוֹ וּתְנוּעוֹתָיו וַעֲסָקָיו וְהוּא לִפְנֵי מֶלֶךְ גָּדוֹל, וְלֹא דִּבּוּרוֹ וְהַרְחָבַת פִּיו כִּרְצוֹנוֹ וְהוּא עִם אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וּקְרוֹבָיו כְּדִבּוּרוֹ בְּמוֹשַׁב הַמֶּלֶךְ, כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיָּשִׂים הָאָדָם אֶל לִבּוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל הָקָּבָּ''ה אֲשֶׁר מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ עוֹמֵד עָלָיו וְרוֹאֶה בְּמַעֲשָׂיו. עכ"ל. הנה מתוך שהאדם מרגיש שהקב"ה רואה אותו ונמצא עמו, אזי תחושה זו משפיעה על התנהגותו ומשמרת אותו מעשות חטא. על כן, עבודה גדולה היא שאדם ירגיש את מושכלות האמונה בגופו וברעיוניו ממש. ודבר זה נעשה ביתר שאת כאשר רואים מלכות בשר ודם, את כבוד המלכות ואת הפמליות המלוות למלך ואת יכולת המלך להפעיל את ממלכתו ולגזור על נתיניו כרצונו.

ביאור מצות "שום תשים עליך מלך"

ונראה לענ"ד שזהו העניין בפרשת שופטים: שום תשים עליך מלך" וכו', והיינו, שיש הסכמה מצד התורה שיהיה מלך על ישראל על אף שכביכול מלכות בשר ודם סותרת המלכות של הקדוש ברוך הוא עם כל הדינים וההלכות הנלוות, אמנם יש מעלה בדבר כנ"ל - שתהיה לנו השגה כל שהיא מה נקרא מלך וכמה אנחנו צריכים לשעבד את רצוננו בעבורו.

מכל מקום למדנו, שאחת הדרכים להתעורר לכניעה מלפניו יתברך - ע"י התבוננות במלכים בשר ודם. אמנם כל זה היה שייך בעבר, שהיו מלכים בסגנון מוחלט שהיו רשאים להוציא כל אדם שיחפצו להורג. אבל בימינו אין לנו מלכות מעין זו גם המלכויות שיש היום אינם אלא מלכויות ייצוגיות בלבד ובד"כ המלך בעצמו כפוף לחוקי המדינה שלא הוא בעצמו חוקק.

מהיכן אם כן נוכל למצוא פתח לקרב אל לבנו עבודה נשגבה זו בעידן מודרני כמו שלנו שכהרף עין שופטים ראשי ממשלה ושרים, ושולחים אותם לכלא, ועד כדי כך שאין לנו ערך למלכות שאף התפתח בקרבנו זלזול ולעג כלפי בעלי סמכות. אם כן האם נוכל למצוא גם בדורנו תחליף בעזרתו נוכל לקרב אל לבנו תחושה של כניעה כלפי מלכותא דרקיע?

ביטול עצמו כלפי זולתו

והנה אע"פ שאין בידינו את האמצעי הנ"ל לחזות בעיננו כבוד מלכות מהו. מכל מקום יש דרך נוספת דרכה ניתן להכניס אל הלב את יסוד הכניעה וממילא להתקרב למושג של כיבוס הלב לקראת הימים הנוראים: שמעתי פעם מהרב וולבה זכר צדיק לברכה, שלפעמים אדם חושב שעיקר הכנתו לקראת ראש השנה היא בהכנה רוחנית שבין אדם למקום – בענייני תפילה, סליחות והתבודדות, אבל את ה"בין אדם לחברו" בראש השנה משום מה - שוכחים ודוחים את זה לאחר כך וכדו', ולקראת יום הכיפורים נזכרים.

גילה לנו הרב וולבה זצ"ל - שורשו של ראש השנה ויום הכיפורים טמון ב"בין אדם לחברו" - זה הנדבך החשוב ביותר. כי מה הטעם שאדם חוטא לחברו - משום מידת הגאווה שמקננת בליבו, וכמו שאמרו חז"ל "כל הכועס - כאילו עובד עבודה זרה" ומדוע "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה"? מפני שהמעורר בקרבו כעס אינו מאמין שהכל בא מאת הקדוש ברוך הוא. ומלבד זאת, החוטא לחבירו בממונו או בגופו או באונאת דברים עושה זאת מתוך תחושת עליונות, וכמו שהפליג המגיד מדובנה להגדיר את בעל הגאווה: "בעל הגאווה רוצה שכל העולם ישנאו את עצמם ויאהבו רק אותו". נמצא דהבעל גאווה רואה בעצמו מושא העולם, ומכאן שמרבה לחטוא.

לפיכך ע"י שאדם מבטל את רצונו מפני זולתו, ומאריך אפו ולא נוטר, ומוותר ומוחל על כבודו ועל הנוחות שלו, מתוך כך בורא הוא בלבו מידת כניעה. ויש לתרגל עבודה זו בחיי היום יום ולהפוך נטייה זו לטבע, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות וע"י שמתחיל לחיות כך אט אט הדבר נעשה קל יותר ויותר, ותחושת הסיפוק היא גדולה ועצומה וגם האדם רוכש לעצמו מנוחת נפש אמתית.

לכן, אע"פ שאין לנו בדורנו מלכים בשר ודם כנ"ל, מ"מ עבודת המידות שייכא גם אצלנו, והסביבה האנושית לעולם דורשת התמודדות בין אדם לחבירו ואשרי מי שזוכה לרכוש לעצמו מידה של הבלגה וויתור לזולת, וכמו שאמר אחד מגדולי הדור האחרון "מעולם לא הפסדתי בגלל שוויתרתי". ועל אחת כמה וכמה שמדובר באשתו ובני ביתו, שלא יטיל חרונו עליהם ולא יענה אותם תחת שבטו, ולא יטיל אימה יתירה מתוך גאוותו, וכמו שביאר האריז"ל את הפסוק "טורף נפשו באפו", דהבעל גאוה בכעסו טורף את נפשו, ממש כמו בעל חי שמתנפל על האדם לטורפו. נמצא המפתח להשליך מעלינו את מידת הגאווה ולרכוש לעצמנו מידת הכניעה טמונה ביחס שלנו כל האנשים שסביבנו, וממילא לאחר שנתחיל לרכוש מידת כניעה כלפי זולתנו יהא מקום ויכולת בלב לרכוש כניעה כלפי בורא עולם בראש השנה יום בו אני נדרשים להמליך את השם יתברך בתפילותינו.

מסירת הרצון

פעם הזכרנו שמסירות נפש אין הכוונה בהכרח למסור עצמו למיתה, אלא מסירות נפש זה מלשון מה שרש"י אומר "אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפניי" – ופרש"י, "אם יש את נפשכם", אם יש את רצונכם, כלומר שמסירת הרצון הפנימית של האדם גם היא נכללת ב"מסירות נפש". ומכאן שע"י מעשים שיש בהם בכדי למסור את רצונו, גם בהם יש מפתח אל הלב לעורר בקרבו מידה של כניעה. כשמתעוררת אצל האדם נטייה או תאווה כלשהי אפילו שמדובר בתאוות היתר (וכל שכן שמדובר בתאוות איסור), ע"י שמחליט למסור רצון זה ולהעבירו מעליו, הוא מחזק את שלטון הנשמה על הגוף, ומכשיר את לבבו להמליך את הקב"ה על עצמו, וכאמור, אחרי המעשים נמשכים הלבבות. גם אם בתחילה פעולות "מסירה" אלו נעשים ללא תחושת סיפוק כלשהי, ידע האדם כי שלב אחר שלב, מעשה אחר מעשה, הוא בונה לעצמו את עולמו הרוחני, ונוטע בקרבו כלים שיאפשרו לו לעשות תשובה ולהדבק בו יתברך, ובפרט בראש השנה עת שערי רצון להיפתח, זמן בו נדרשים אנו להמליך את השם יתברך עלינו.

נמצינו למדים שתי דרכים מעשיות לטעת בקרבנו מידת הכניעה שהיא היסוד והשורש לימים הנוראים. דרך אחת באופן בו נתייחס לזולתנו, והדרך השנייה במסירת הרצון. ע"י שנתרגל עבודות אלו באופן מתמיד, נוכל לרכוש יותר ויותר את מידת הכניעה ואז ממילא יפתחו בפנינו שערי תורה, שערי קבול תפילות, שערי תשובה ושערים בעזרתם נמליך הקב"ה עלינו ברצון, ונזכה לתשובה שלימה ביום הכיפורים הזה.

[1] ולכן יש לומר, שנקבע הסדר כך שקודם יש את יום הדין שבו אנחנו מבינים ועומדים על גדלותו של הקדוש ברוך הוא, ורק אז אנחנו יכולים לבוא ולבקש סליחה ביום כיפור ולא להפך. ובזה נתרץ קושייה שהקשו גדולים שלכאורה היה צריך כל אחד לגשת ולבקש סליחה מחברו ומהשם יתברך ביוה"כ, ולאחר מכן להגיע למשפט נקי, אבל למה לעמוד לדין ואחרי זה לבוא ולבקש ערעור?! תבוא ותבקש סליחה קודם. ולפי דברינו אתי שפיר, שלא ניתן לעשות תהליך תשובה כדבעי כל עוד לא הפנים האדם לא הכיר את הגדלות של הקדוש ברוך הוא בר"ה. לאחר המלכת הקב"ה בראש השנה, רק אז ניתן להגיע למעלת התשובה.

[2] וז"ל הגמרא: "אמר רב יוחנן, לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל. ולא לקראת מלכי ישראל בלבד, אלא אפילו לקראת מלכי עובדי כוכבים, שאם יזכה - יבחין בין מלכי ישראל למלכי עובדי כוכבים. רב ששת סגי נהור הוה, הוו קאזלי כולי עלמא לקבולי אפי מלכא וקם אזל בהדייהו רב ששת. אשכחיה ההוא צדוקי, אמר ליה: חצבי לנהרא כגני לייא (פרש"י: "חצבי לנהרא - הכדין השלמים הולכים לנהר לשאוב מים. כגני לייא - השבורים להיכן, כלומר למה הולכים, ואף אתה שאתה סומא ולא תראהו, להיכן תלך גונדא כת)? אמר ליה תא חזי דידענא טפי מינך. חלף גונדא קמייתא. כי קא אוושא, אמר ליה ההוא צדוקי: אתא מלכא! אמר ליה רב ששת: לא קאתי. חלף גונדא תניינא. כי קא אוושא, אמר ליה ההוא צדוקי: השתא קא אתי מלכא! אמר ליה רב ששת: לא קא אתי מלכא. חליף תליתאי. כי קא שתקא, אמר ליה רב ששת: ודאי השתא אתי מלכא. אמר ליה ההוא צדוקי: מנא לך הא? אמר ליה: דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, דכתיב: 'צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים', לפני ה' - לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש - לא ברעש ה', ואחר הרעש אש - לא באש ה', ואחר האש - קול דממה דקה'. כי אתא מלכא, פתח רב ששת וקא מברך ליה. אמר ליה ההוא צדוקי, למאן דלא חזית ליה קא מברכת?! ומאי הוי עליה דההוא צדוקי? איכא דאמרי, חברוהי כחלינהו לעיניה. ואיכא דאמרי, רב ששת נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות", עכ"ל הגמרא.