יום הכיפורים נתפס בתודעה הלאומית שלנו כחג של סליחה. כבר מהבוקר אנחנו מחזרים אחר בני משפחה, מכרים וידידים ומבקשים מחילה – על מעשים שנעשו ועל כאלה שנדמה לנו שנעשו. ימי הסליחות שקדמו ליום כיפור מעצימים את היחס אליו כאל כזה. אך בכך אנחנו מפספסים בעצם את מהותו האמיתית.
יום כיפור הוא, בראש ובראשונה, יום של חיבור ואיחוד מחודש. חיבור עם המשפחה ועם האנשים הסובבים אותנו, חיבור עם אלוקי ישראל, וחיבור לדת ישראל. בקשת הסליחה, אם מבני אדם ואם משמים, אין היא מטרה כשלעצמה, אלא "כלי" להסרת מסכי העבר, בכדי שיהיה ניתן ליצור את החיבור הזה ולחדשו, עם הפנים לעתיד. ההסתפקות בבקשת הסליחה מפתה מאוד. כאשר היא נעשית כשלעצמה היא הופכת טכנית-משהו וקלה בהרבה ביחס ליעד האמיתי והיותר מסובך של יום כיפור – החיבור המחודש.
למועדים והמשמעויות הנלוות אליהם – יש חיים משל עצמם. הם באים ועוטפים אותנו מדי שנה בקביעות – בין אם אנו מצפים ומוכנים להם ובין אם לאו. כך גם יום כיפור. אך מזה שנים שיום כיפור ומשמעויותיו לא היו כה רלוונטיים, כה במקומם.
בשנה האחרונה, ובפרט בחודשים האחרונים, נסוב השיח הציבורי סביב האיומים החיצוניים לישראל. האיומים – מנופחים למימדים מחרידים בשיח חסר הרסן שמתנהל סביבם – זורעים אימה בלב ומדירים שינה מעיני כולנו. אך, מעל לכל, הם מסיתים את תשומת ליבנו מהבעיה האמיתית שמאיימת על קיומה של מדינת ישראל – הקרע בעם.
בצל האיומים הללו, לא שמנו לב כיצד אט אט בלב מדינת ישראל נפערה תהום אדירה שמפרידה בין דתיים, חרדים וחילונים, ומאיימת לבלוע את כל מה שנבנה כאן. התהום הזו הלכה והעמיקה בשנה האחרונה והגיעה למימדים מדאיגים. כל עת שאני מביט, ביני ובין עצמי, על המציאות שמסביבנו אני שב ומגיע לאותה המסקנה: הקרע, אם לא יאוחה, יוביל את המדינה הזו לקטסטרופה אמיתית – הוא ולא האיומים מבחוץ. שכן מעל איראן והאיומים הכרוכים בה מעופפים המון ספקות וסימני שאלה. מעל האיום הפנימי החברתי שלנו אין שום סימני שאלה, מעליו מעופף סימן קריאה אחד גדול.
אחד בפה, אחד בלב
לצד החששות מאיראן, החשש שלנו מהשלכות האביב הערבי, שב והסית את תשומת ליבנו מן המשמעות האמיתית של גל ההפיכות. מה שהיה עלינו ללמוד באמת מן ה'אביב הערבי' הוא שמדינה וחברה הם מושגים שבירים מאוד. ש"איים של יציבות איזורית" יכולים להפוך תוך שבועות לעיי חרבות. ומה שמכריע אותם הוא הקרע החברתי, שכעת מאיים גם עלינו.
הדרך למנוע את התפוררות החברה הישראלית מתחילה הערב, ביום כיפור, ביצירת חיבור מחודש בינינו לבין הסובבים אותנו, ולבסוף, בין כל חלקי החברה בישראל. האמצעי לכך הוא ההכרה בכך שאנשים אחים אנחנו. עובדה זו קיבלה בשנים האחרונות משמעות קלישאתית, ובצדק. לצערי, יותר מדיי אנשים שרוממות האחווה בפיהם, הביאו לבסוף במעשיהם מחלוקות ופירוד.
אבל, אחרי הכל, זו האמת. כי סב-סבה של דפני ליף וסב-סבו של קנאי מבית שמש לבטח היו פעם, אי שם באירופה, חברים טובים. אינני יודע זאת בוודאות – אך אין זה מן הנמנע. ואבותיהם, יחד עם אבותיי, גורשו פעם מספרד ועשו יחד את הדרך אל גלויות אחרות, תומכים זה בזרועו של זה. ואבות כולנו שיחקו פעם יחד בירושלים, מתרוצצים בין רגלי כוהנים ולוויים. גם אז "גורמים מדיניים בירושלים" הילכו אימים על כולם עם איומים מבחוץ, אך מה שלצערנו הכריע לבסוף את גורל החברה והביא עלינו גלות בת אלפי שנים היו דווקא האיומים מבפנים.
לכן, כשנתעטף כולנו בבגדים לבנים, ונעמוד כמלאכים בפני בורא עולם, מפזמים יחד עם החזן את "כל נדרי", הבה נשכח לרגע את המחלוקות שמפרידות בינינו. הבה נניח את אי ההסכמות ואת משקעי העבר וננסה להתחבר באמת האחד עם השני. הבה נבקש מבורא עולם שיעזור לנו בכך – להתאחד מחדש. כי כשאנחנו יחד אין איום מבחוץ שיוכל להכריע אותנו.
גמר חתימה טובה לכולנו, ושנה של בריאות, אושר, והרבה אחדות.
הצגת כל התגובות