בימים האחרונים, לא ניתן להתעלם מהטון התקיף והנחרץ שנוקטים בכירי מערכת הביטחון הישראלית. בצעד חריג אנחנו עדים תוך יממה להצהרות חד משמעיות של מי שמובילים את המערכה.
ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון גלנט והרמטכ"ל הלוי מתחרים, לכאורה, מי יצליח להרתיע יותר את חיזבאללה – ובתוך כך להרגיע את תושבי הצפון.
ברור שיש כאן אסטרטגיה מחושבת.
מסתבר כי מאחורי ההצהרות הלוחמניות הללו מסתתרת תורה שלמה של לוחמה פסיכולוגית. זוהי אסטרטגיה מתוחכמת, שיש לה השלכות משמעותיות הן על הזירה הצבאית והן על התודעה הציבורית.
אפשר לקרוא לה "דיפלומטיה של זעם".
מה המטרה האמיתית של הרטוריקה הזו? ראשית, ברור כי היא נועדה להרתיע את חיזבאללה. המסר הוא חד וברור ונשמע חזק עד לביירות: "אל תעזו להסלים את המצב, שכן התגובה שלנו תהיה חריפה ומכאיבה". זוהי מעין הפגנת כוח מילולית, שמטרתה למנוע הסלמה ממשית בשטח ולזרוע פחד בקרב חיזבאללה המבוהל גם כך. אם תרצו ניתן לומר שההצהרות הן המשך ישיר למתקפות הביפרים ומכשירי הקשר, מהלומות פסיכולוגיות שניתכות על ראשם בקצב מסחרר.
אולם, הרטוריקה הזו אינה מכוונת רק כלפי חוץ. יש לה תפקיד חשוב גם בזירה הפנימית. היא משדרת לציבור הישראלי מסר של ביטחון ונחישות: "יש לכם הנהגה חזקה, שיודעת להגן על האינטרסים הביטחוניים של המדינה". זהו ניסיון לחזק את החוסן הלאומי ואת אמון הציבור במנהיגיו.
ויתרה מכך, אפשר לומר שהצמרת הביטחונית מכינה את הקרקע הציבורית למלחמה ארוכה שנראית בלתי נמנעת. ולכן מטרות המלחמה הוגדרו מחדש בנאומים אלה וכוללים עכשיו גם את השבת תושבי הצפון לבתיהם בבטחה. הדבר האחרון שנתניהו צריך עכשיו זה איגוף ציבורי מצד האזרחים הצפוניים וכך הוא משיג מנדט מהציבור.
אם נמשיך להעמיק ניתן לומר שאחרי מלחמת חרבות ברזל שנכפתה ופרצה ללא שום הכנה מוקדמת, הפעם אומרים בכירי מערכת הביטחון אנחנו רוצים לשלוט בנרטיב, כי מי ששולט בנרטיב שולט גם בהיסטוריה.
חשוב לציין כי השימוש ברטוריקה לוחמנית כחלק מאסטרטגיה צבאית ומדינית אינו תופעה חדשה. למעשה, הוא מלווה את ההיסטוריה המודרנית לכל אורכה.
ניקח לדוגמה את מלחמת המפרץ הראשונה, בראשית שנות התשעים. הגנרל האמריקאי נורמן שוורצקופף הפך לאמן של לוחמה פסיכולוגית. הוא נהג להצהיר בפני התקשורת הצהרות מאיימות כגון "אנו עומדים לחסל את הצבא העיראקי". הרטוריקה הבוטה הזו השיגה את מטרתה – היא ערערה את המורל של הכוחות העיראקיים וגרמה לעריקה המונית.
דוגמה נוספת ניתן למצוא בתקופת המלחמה הקרה. הנשיא האמריקאי רונלד רייגן בחר לכנות את ברית המועצות "אימפריית הרשע" – ביטוי שנשמע כאילו נלקח היישר מסרט מדע בדיוני. לא בכדי – רייגן ביקש להפחיד את הסובייטים באמצעות תוכנית הגנה חללית שכונתה "מלחמת הכוכבים". האסטרטגיה הזו אכן הצליחה לזרוע בהלה בקרב ההנהגה הסובייטית, על אף שבדיעבד התברר כי התוכנית הייתה רחוקה מלהיות ישימה.
עם זאת, חשוב להבין כי לשימוש ברטוריקה לוחמנית יש גם מחיר. לעיתים, הצהרות קיצוניות עלולות לצאת משליטה ולהוביל לתוצאות בלתי רצויות. ויש לזה שם - מיסקלקולציה. במלחמת וייטנאם, למשל, אמירתו של גנרל אמריקאי כי ארצות הברית תפציץ את וייטנאם "בחזרה לעידן האבן" עוררה זעם בינלאומי. בסופו של דבר, הרטוריקה הזו תרמה לסיום המלחמה – אך לא בדרך שארצות הברית קיוותה לה.
מה ניתן ללמוד מכל זאת? ברור כי מילים הן כלי רב עוצמה, אך כמו כל כלי חזק, השימוש בהן דורש זהירות ומיומנות. כאשר מנהיגים בוחרים להשתמש בהצהרות לוחמניות, הם נכנסים למגרש מסוכן. מצד אחד, הם מבקשים להרתיע את האויב ולחזק את העורף. מצד שני, הם עלולים בשוגג להבעיר אש שקשה לכבותה.
בעידן הדיגיטלי, שבו מסרים מתפשטים במהירות הבזק ברשתות החברתיות, הלוחמה הפסיכולוגית הפכה למורכבת ומאתגרת יותר מאי פעם. הצהרה אחת יכולה להפוך לוויראלית תוך דקות, ולעורר תגובות בלתי צפויות בזירה הבינלאומית.
לפיכך, בפעם הבאה שאנו שומעים הצהרה לוחמנית ממנהיג כלשהו, כדאי לזכור – סביר להניח שמאחורי הקלעים נעשתה חשיבה מעמיקה על ההשלכות האפשריות של כל מילה. הרטוריקה הלוחמנית היא חרב פיפיות, ועל מנהיגים לדעת כיצד להשתמש בה בתבונה ובזהירות.