עזרה 'לגיטימית' | הגנגסטרים ששברו את כל הכללים למען מדינת ישראל

מבקשים רק פעם אחת - גנגסטרים (צילום: שאטרסטוק)

התכנסות סודית בניו יורק - מפגש המייסדים

ביום חם במיוחד ביולי 1945 בדירה יוקרתית ברחוב 57 במנהטן, התכנסו 19 אנשים שעתידים לשנות את ההיסטוריה. דוד בן-גוריון, אז מנהיג ציוני לא מוכר במיוחד בארצות הברית, הציג את חזונו.

"אנחנו צריכים לא רק חלומות", הוא אמר להם, "אלא נשק – והרבה ממנו". אחד הנוכחים שאל בזהירות: "ומה אם ניכשל?". "אם ניכשל" השיב בן-גוריון בלי היסוס, "לפחות נדע שניסינו".

>> למגזין המלא - לחצו כאן

דוד בן-גוריון, אדם נמוך קומה עם שיער שיבה משתולל ועיניים נוצצות, היה ברור במטרתו. באותו יום חם הוא לא ביקש תרומות שגרתיות. המסר שלו היה נועז בהרבה: ישראל תקום מתוך מציאות של ריק שלטוני. הבריטים יעזבו, והערבים, שכבר איימו בפומבי ינסו למלא את הוואקום. הדרך היחידה לשרוד, כך אמר, היא להקים תשתית חשאית שתוכל לספק נשק, הכשרה ולוגיסטיקה – הכול מתחת לרדאר של השלטונות.

ערב הקמת מדינת ישראל, היה היישוב היהודי נתון במצב קריטי עקב אמברגו נשק שהוטל עליו. האמברגו שנועד למנוע הסלמה של הסכסוך היהודי-ערבי, פגע קשות ביכולתו של היישוב להגן על עצמו מפני צבאות ערב. בעוד שמדינות ערב הצליחו לרכוש נשק בכמויות גדולות, היישוב היהודי נאלץ לפנות לאמצעים לא-קונבנציונליים כדי להשיג את הנשק הדרוש לו.

מהפגישה הזו נולדה אחת מהרשתות החשאיות המורכבות והנועזות ביותר שראה העולם. אנשי עסקים אמריקאים הפכו למבריחי נשק; רבנים הפכו לסוכנים חשאיים; מהנדסים עיצבו תוכניות במרתפים חשוכים. הכול התחיל מאותו יום חם ביולי 1945. כך, במרומי ניו יורק רחוק מהחולות של פלשתינה התגבשה תוכנית חתרנית שתעמיד את מדינת ישראל על הרגליים.

רודולף סונבורן: אדריכל ההברחות

אותה אסיפה מכוננת וחשאית שהתקיימה בדירתו של רודולף סונבורן ברחוב 57 בניו יורק, סונבורן איש עסקים ותעשיין אמריקאי מצליח, היה לאחת הדמויות המרכזיות במאמצי ההברחה של נשק ליישוב היהודי בתקופה שלפני קום המדינה. הוא השתמש בכישוריו העסקיים, ברשת קשריו ובהון הפרטי שלו כדי להתגבר על מגבלות בינלאומיות. סונבורן הבין את חשיבות הרגע ונרתם למאמץ באופן מלא. בפגישה ההיסטורית ההיא שנכח בה דוד בן-גוריון, התווה סונבורן את הכיוון לפעולה.

מאוחר יותר כתב ביומנו:

"לא ביקשו הבטחות ברורות, אך היה ברור שנצטרך לגייס כספים, אנשים ומשאבים – כל מה שנדרש כדי שהחזון יתממש".

סונבורן ייסד רשת מגוונת שכללה תעשיינים, רבנים, פועלים בנמלים ואפילו אנשי העולם התחתון. הרשת פעלה כמכונה משומנת להברחת ציוד צבאי, כולל מטוסים, כלי רכב ומכונות לייצור תחמושת. אחת ההצלחות המרשימות של סונבורן הייתה רכישת מטוסי קרב מעודפי מלחמה בארצות הברית ומכירתם לישראל תחת מסווה של עסקאות אזרחיות. הוא הצליח לארגן את המימון, לגייס תרומות ולרתום את קשריו בקהילה היהודית-אמריקאית כדי לתכנן משלוחים יצירתיים.

נשק ומטוסים הוסתרו במשלוחים תמימים לכאורה של ציוד רפואי או תחת הטיקט של מכונות חקלאיות. באחד המבצעים סונבורן דאג לכך שהמטוסים יירשמו כמטוסים אזרחיים, והשתמש בקשרים במכס ובתחבורה כדי להעביר את המשלוחים ללא חשד. לאחר שהגיעו החלקים לישראל, הם הורכבו מחדש במהירות והפכו לכלי טיס מבצעיים ששירתו את כוחות ההגנה. רודולף סונבורן היה אדריכל הברחות הנשק ובזכותו המבצע יצא לדרך.

מאיר לנסקי ושות’ - זה העם שלי

נמל ניו יורק, 1948. עיר שוקקת חיים. ספינות ענק עוגנות במזחים וסוורים מזיעים פורקים וטוענים סחורות מכל קצוות תבל. אחת האוניות נועדה להביא אל המזרח התיכון מטען קטלני - נשק עבור צבאות ערב המתכוננים למלחמה נגד המדינה היהודית שבדרך. ולפתע כמו במקרה, החלו דברים "להשתבש" במזח. ארגזים כבדים "נפלו" בטעות ממנופי הענק אל תוך מי הים הקרים וטבעו למעמקים. משלוחי נשק שלמים "הועמסו בטעות" על ספינות שהפליגו ליעדים רחוקים הרחק משדות הקרב של המזרח התיכון.

מאיר לנסקי, אחת הדמויות הבולטות בהיסטוריה של הפשע המאורגן בארצות הברית, היה ידוע בכינויו "חשב המאפיה". חייו שזורים בסיפורים של כוח, תעוזה ועורמה, אך ישנו פרק פחות מוכר בסיפורו – מעורבותו במאבק הציוני להקמת מדינת ישראל.

לנסקי, שנולד למשפחה יהודית ענייה בגרודנו שבבלארוס, היגר לארצות הברית עם משפחתו בגיל צעיר. בשכונות הקשוחות של ניו יורק הוא פיתח תושייה יוצאת דופן, ובמהרה ביסס את מעמדו כאחד ממנהיגי הפשע המאורגן. למרות עיסוקיו המפוקפקים, לנסקי לא שכח את שורשיו היהודיים. הוא ראה בהקמת מדינה יהודית לא רק חובה מוסרית אלא גם נקמה היסטורית על הפוגרומים באירופה והשואה. מתוך הצללים, הפעיל לנסקי את קשריו עם המאפיה האיטלקית, שידם הארוכה שלטה באיגוד הסוורים בנמל.

אחת התרומות המרכזיות של לנסקי למאמץ הציוני הייתה שליטתו בנמלים המרכזיים של ארצות הברית. פועלים ואנשי מכס שחששו מהמוניטין של לנסקי סייעו להבטיח שמשלוחים קריטיים יגיעו ליעדם בשלום. לנסקי שכנע רשויות להעלים עין ממטענים שעלולים היו לעורר חשד. כשפקידי מכס ניסו לעכב משלוח של תחמושת, לנסקי דאג ש"המסמכים הנכונים" יופיעו באורח פלא על שולחנם.

המילה האחרונה של לנסקי בנמלים הגיע לו דרך קשריו עם גנגסטר אחר ידוע לשמצה אלברט אנסטסיה, גנגסטר אלים וחסר רחמים, שהשתלט על "התאגדות הסוורים העולמית" (ILA) בשלהי שנות העשרים תוך שימוש בשיטות כוחניות ובאיומים. מעמדו החדש העניק לו שליטה על שש התאגדויות מקומיות בברוקלין, ובכך אפשר לו לנהל את תנועת הסחורות בנמל ניו יורק.

באחד המקרים, משלוח נשק גדול עמד בפני חשיפה כאשר פועל מקומי הבחין במשהו חריג בארגזים. לנסקי, שלמד על כך ברגע האחרון, שלח צוות מיומן כדי "לטפל במצב". הפועל הוזמן ל"שיחה ידידותית" ואחרי המפגש, כל עניין הדיווח נעלם באורח פלא. המשלוח יצא לדרכו וישראל קיבלה את הנשק שהיא כה נזקקה לו.

כשמשלוח נשק חשוב עוכב בשל מחסור במימון מידי, לנסקי פעל במהירות. הוא אסף צוות וביצע "פריצה" מתואמת לחדר כספות של אחד מתורמי הרשת. אך לא מדובר בפשע אמיתי – התורם היה מודע לכך, וראה בכך תרומה ייחודית. "אם זה מה שצריך כדי לעזור להקים מדינה, אז כך יהיה", אמר אותו תורם כשהדבר נודע לו.

מאיר לנסקי השתמש בכל מה שידע – מאיומים ועד תחבולות – כדי לסייע למטרה הציונית. "זה לא היה על כסף או כוח". אמר פעם. "זה היה על לעזור לעם שלי להקים מדינה".

ביולי 1970, הגיע מאיר לנסקי לישראל על תקן תייר. לנסקי, שראה בישראל את מולדתו הרוחנית, קיווה לסיים את חייו בה. אך חלומו התנפץ במהרה: שר הפנים סירב להאריך את אשרת השהייה שלו, מה שאִלץ את לנסקי לבקש לעשות עלייה מתוקף חוק השבות.

הרצון של לנסקי לעזוב את ארצות הברית נבע ממספר גורמים. מצד אחד, רשויות החוק האמריקאיות החלו לחקור אותו בטענות להעלמת מס. מצד שני, לנסקי טיפח אהבה עמוקה לישראל וראה בה מקום מפלט ושלווה.

אך בקשתו נדחתה. גולדה מאיר, ראש הממשלה דאז סירבה להעניק לו אזרחות. הסיבות לכך היו מורכבות ומעוררות מחלוקת עד היום. גולדה חששה שהענקת אזרחות לגנגסטר ידוע תפגע בדימוי הבינלאומי של ישראל ותציג אותה כמקלט לפושעים. זאת במיוחד בתקופה רגישה מבחינה מדינית וביטחונית, לאחר מלחמת ששת הימים ולפני מלחמת יום הכיפורים.

מעבר לכך, הופעל על ישראל לחץ כבד מצד ארצות הברית ובראשה הנשיא ריצ'ארד ניקסון. ניקסון דרש את הסגרתו של לנסקי, בין היתר כדי לנקום בו על תמיכתו ביריבו הפוליטי, ג'ון אף. קנדי, ועל פעילותו העסקית שפגעה באיי הבהאמה. ישראל, שהייתה תלויה בסיוע צבאי אמריקאי ובפרט במטוסי הפאנטום, נכנעה ללחץ והסגירה את לנסקי לארצות הברית.

חוקרים מסוימים טוענים שגם אישיותה של גולדה מאיר השפיעה על ההחלטה. גולדה, שגדלה במילווקי - עיר שלא הייתה בה נוכחות משמעותית של עולם הפשע המאורגן, לא הבינה, לטענתם, את התפקיד שלנסקי וחבריו מילאו בהגנה על הקהילה היהודית בארץ ישראל.

מצבע קורנפלקס

מעבר לדמויות הצבעוניות מעולם הפשע המאורגן שסייעו למאבק הציוני, פעלו גם יהודים רבים אחרים, אשר לא בחלו באמצעים כדי להגשים את חלומם ולהבטיח את עתיד עמם. אחת הדמויות המרתקות שנחשב עד להיום לאגדת רכש היה אלי שליט - בשעתו צעיר בן 22 בלבד. שליט, נכדו של רופא ירושלמי מפורסם ואחיינו של מנהל המושבה של הברון רוטשילד, שילב חזות מרשימה עם כישורים נדירים. האתגר הגדול מכולם הגיע עם מבצע "קורנפלקס". שליט קיבל על עצמו משימה מסוכנת ביותר: להבריח חמישה וחצי טון אבקת שריפה ממקסיקו לישראל, תחת אפו של הפיקוח הבינלאומי הדוק. האבקה נרכשה ממפעל מקסיקני בעסקה שכללה מעט שוחד והרבה הינהוני הסכמה.

המבצע תוכנן ביד רמה ובחשאיות מוחלטת. שליט שלמד חקלאות וכלכלה בלואיזיאנה סטייט, החליט לעשות שימוש מועיל עם הידע שצבר. טונות אבק השריפה הוסוו מכלי האבקה כדשן והועברו במשאיות צבאיות למפעל בפרברי מקסיקו סיטי. משם, המשיך המטען לחווה מבודדת בבעלות תומך יהודי לפני שיצא למסע הארוך והמסוכן לישראל. "קורנפלקס", שם הקוד ההיתולי ששימש כסיפור כיסוי לכל לעוד מבצע נועז לעזרת ישראל.

הדוד סם

רשת ההברחה כללה דמויות מעולמות שונים בתכלית שהסכימו לשים בצד את הבדלי המעמד, האידיאולוגיה והחוק (בעיקר את זה האחרון). מקרה בולט היה שיתוף הפעולה עם המאפיה היהודית. לנסקי יחד עם דמויות נוספות כמו באגסי סיגל ומוריס "מוקה" גולדשטיין הפכו את העולם התחתון לחזית של מלחמה למען ישראל. אנשי המאפיה סייעו בשינוע מטענים מנמלים לא מאובטחים, במניעת הפרעות מצד רשויות החוק ובשמירה על רשת ההברחות מתחת לרדאר. לעיתים השתמשו בשוחד, לעיתים באיומים, אך תמיד היו ממוקדי מטרה – לספק נשק למחתרות היהודיות בפלשתינה.

באגסי סיגל, שהיה ידוע בעיקר בזכות תפקידו בהפיכת לאס וגאס לבירת ההימורים של העולם, היה גם תורם נלהב למטרות יהודיות. סיגל ראה במאבק הציוני הזדמנות לעשות משהו גדול באמת, משהו שיישאר אחריו. סיגל אף ארגן פגישה חשאית בלוס אנג'לס עם אנשי עסקים יהודים וגנגסטרים אחרים כדי לגייס תרומות למימון הברחת נשק. "אנחנו לא יכולים לעמוד מנגד כשהם נלחמים על החיים שלהם", אמר. תוך שעות ספורות, הוא גייס עשרות אלפי דולרים למטרות גיוס נשק לישראל. סיגל גם התנדב להשתמש בקשריו כדי להעביר משלוחים של רובים דרך מקסיקו, משם הם נשלחו לארץ ישראל. "כשישראל תקום", אמר באחת הפגישות, "אני רוצה לדעת שגם לי היה חלק בזה".

מוריס "מוקה" גולדשטיין לא היה מפורסם כמו לנסקי או סיגל, אך תרומתו למאבק הציוני הייתה קריטית. גולדשטיין, שהיה ידוע במיומנותו להיעלם ולהתחמק מרשויות החוק, הפך למומחה בהסוואת משלוחים של נשק כמשלוחים של ציוד אזרחי. באחת הפעולות שלו, הוא העמיס עשרות רובים לתוך ארגזי מכונות תפירה. כאשר הפקחים בנמל החלו לשאול שאלות, גולדשטיין שכר קבוצה של שחקנים שהתחזו לעובדי מפעל תפירה. הם הציגו מסמכים מזויפים וטענו שהם מייצאים ציוד ל"מפעל חדש בדרום אמריקה". המשלוח עבר בהצלחה, וגולדשטיין סיפר לחבריו: "אם הייתי יכול לשחק בתיאטרון כמו ששיחקתי כאן, אולי הייתי כוכב קולנוע".

עסקים כרגיל

בלב מיאמי שטופת השמש, רחוק משדות הקרב של ארץ ישראל, התהלך ראובן דפני - שליח אמיץ מטעם ארגון ההגנה, תר אחרי כתובת ספציפית מאד. דפני מצא עצמו במשרדו של סאם קיי, גנגסטר יהודי רב עוצמה, בעל קשרים מפוקפקים ורבי השפעה. דפני, נואש וחסר ברירה, פתח את ליבו בפני קיי וחשף את מצוקתם של חלוצי הארץ ועל הצורך הדחוף בנשק להגנת היישוב היהודי בארץ ישראל.

קיי, בלי היסוס, הושיט יד לעבר דפני והציע פתרון נועז: לרתום את קשריו עם נשיא פנמה לטובת המטרה. קיי הבטיח להשתמש בהשפעתו על מנת לרשום את אוניות הנשק של ההגנה תחת דגל פנמה, ובכך לאפשר להן לחמוק מעיני הבריטים ולהגיע בשלום לחופי ארץ ישראל. וכך, תחת דגל זר, עגנו האניות בנמלי הארץ, ופרקו את סחורתן ללא חשש.

אני איתכם

לימים סיפר דפני שהוא נשלח ללוס אנג'לס כדי לגייס כספים ונשק עבור ההגנה, דפני הוזמן לפגישה עם סיגל דרך יד ימינו אלן סמיילי. הפגישה נערכה במסעדת "לה רו". בתחילת הפגישה, שני בריונים נכנסו לבדוק את החדר, ולאחר שאישרו שהוא בטוח, סיגל עצמו נכנס.

במהלך השיחה, כששמע שסיגל שההגנה זקוקה לתמיכה כדי להילחם, הוא שאל בהתרגשות: "אתה מתכוון לומר שיהודים נלחמים?", כשהשיב ראובן בחיוב, המשיך סיגל: "אתה מתכוון להילחם, כמו להרוג?", וכשקיבל שוב תשובה חיובית, הכריז באגסי: "אני איתכם".

אפילוג

עזר וויצמן, אחד מנשיאי המדינה נודע כאיש של מטבע לשון. באחת מאמרותיו המפורסמות בתגובה לשאלת עיתונאי: על קיומו של פשע מאורגן בישראל? ציין וויצמן כי "הדבר היחיד שמאורגן כאן זה הפשע". המשפט הזה מעורר מחשבה כאשר מתבוננים על אותם חורשי מזימות פורעי חוק – רוצחים, גנבים ולעיתים הכל גם יחד – אשר חצו את גבול בקו הפרדה רציף והעבירו את כוחותיהם לפרק זמן קצר עבור עשיית הטוב.

מה הניע אנשים אלה, שבנו אימפריות פשע תוך רמיסת ערכי מוסר, לפעול למען החברה? האם היה זה רגע של ניקוי מצפון, ניסיון להוכיח שהם אינם "רעים מוחלטים"? האם ייתכן שמניעיהם נבעו מתוך רגשי ציונות חבויים, או שמא הייתה זו תערובת מורכבת של אינטרסים ואנושיות?

>> למגזין המלא - לחצו כאן

האדם הוא יצור רב-שכבתי, ולעיתים המניעים שלו משולבים ברמות שקשה לפענח. בפרספקטיבה היסטורית, אותם רגעים בהם הפשע הפך מאורגן בכיוון החיובי מותירים אותנו עם שאלה אחת פתוחה ומרתקת: האם אי עדים לאיחוד אינטרסים קר ומחושב שבשל באותה העת. או שמא אכן יש לומר שמתוך כל נשמה יהודית ניתן להפיק רגע אחד של אור מזוקק.

קרדיט | But He Was Good to His Mother- Robert A. Rockaway | Leonard Slater - The Pledge