אפתח בדבריי במילות תודה לצוות המהנדסים של כיפת ברזל, אשר הצליחו לייצר את אחד הדברים המופלאים בעולם, רעיון אדיר ופורץ דרך תוך בניית מערכת חזקה, עצמאית מחושבת ובעיקר יעילה.
כיפת ברזל פרצה לחיינו בימים בהם אנו תושבי הדרום ידענו שזה יפול, השלטים הדהויים על הטרמפיאדות ״היכונו לביאת הקסאם״ הזכירו לכולנו את הטעות הארורה שבהתנתקות. איזו מן מדינה מוותרת על שטח לטובת פרטי אדם נאצים?!
נפילות היו דבר שבשגרה, והמילה יירוט הייתה זרה.
ואז היא הגיעה, כמו מלאך שומר, הכיפה שיודעת ליירט את הרקטות (שבתחילה יוצרו מעמודי תמרורים) בעודן באוויר, ואנחנו? התלהבנו. צילמנו, התפעלנו ובעיקר התרשמנו מהמחזה המרהיב של רקטה שמתפוצצת באוויר שעד לפני שנייה הייתה זורעת הרס ובהלה.
אבל אם לומר את האמת, היינו מבושמים, יתר על המידה. לא הבנו שכאשר הרקטה מתפוצצת באוויר אנו חוזים בפלא טכנולוגי מציל חיים וההנהגה חוזה בשעון של שופט הצד עם התוספת זמן להארכה. איזה זמן אתם שואלים? זמן ההכרעה.
כיפת ברזל היא הקללה הגדולה ביותר על מדינת ישראל. קללה שאיפשרה למדינה שלמה לדחות את הקץ, להכיל את האירוע, למסגר פוסט טראומה של דורות שלמים לפוליגונים. להכיל ירי של רקטות לריכוזי אוכלוסייה באמתלה של טווחים, ולנתח שעות ירי רקטי לכמות הדם שהאויב ביקש.
והאויב? הוא יודע היטב שבמגרש הזה החוק היחיד הוא שאין חוקים, השתכלל, השתדרג אבל בעיקר ידע, ידע בוודאות מלאה שכאשר בג׳ונגל שלנו מדינה דוחה החלטה להלחם למשך עשורים היא לא מדינה שנכונה לנצח ולשלם מחירים.
בואו נעשה דמיון מודרך: אין כיפת ברזל.
האם הייתה דרך אחרת לטפל בבעיה הרקטית מלבד להלחם? לא. כיפת ברזל עם כל הפאר הטכנולוגי שלה היא כלי הגנתי ובהגנה מותר לטעות פעם אחת. לא, ביום ה 7.10 לא הייתה הטעות אלא התוצאה, התוצאה של אומה מתנוונת אשר מתמכרת לסם השקט בטענה של עוצמה וחיוניות. אומה אשר על תפיסתה הבטחונית אסטרטגית מתנוססת המילה הגנה, צבא הגנה לישראל. דורות של לוחמים מתחננים למפקדיהם, תנו לנו להלחם, להתחכך עם האויב יהפוך אותנו ללוחמים טובים יותר, אבל זה תמיד נגמר בקול ענות חלושה וקלישאתית: נבחר את הזמן והמקום. לא, הפוך, הזמן והמקום בוחרים אותנו ועלינו מוטלת החובה להפוך את הפלא שנקרא מדינת ישראל לכלי שלא חושש ממלחמות. לא חושש מהכרעה.
פרו-אקטיביות היא מעלה מדהימה, יוזמה היא כלי התקפי, ותחבולה היא התכונה ממנה האויב חושש, יותר מכל.
כיפת ברזל קנתה לנו שקט, ללא ספק, אך בטווח הרחוק המערכת המופלאה הזו (שלו רק היו יודעים להשתמש בה בחכמה) גרמה לכולנו להתמכר להגנה, פאטה-מורגנה, טווחים, התראות, פוליגונים אבל בשום אופן לא להגיע להכרעה.
הפעם חייב להכריע.
הצגת כל התגובות