מפלגת ש"ס רצה עם קמפיין חברתי בבחירות האלה "הכוח החברתי בממשלה", ומנסה לתפוס את הנישה הפופוליסטית שכחלון הביא בקדנציה החולפת לשיאים אבסורדיים. ברשימה של ש"ס ניתן למנות: צדק חלוקתי, חופי רחצה בחינם, הנחה במים, סבסוד קייטנות בפריפריה, תכנית לאומית למלחמה בעוני, הקמת רשות ממשלתית למלחמה בעוני.
ויש עוד: העלאת שכר המינימום באלף שקלים נוספים בהדרגה, חידוש והרחבת תכנית שיקום שכונות באמצעות מיפוי מחודש של שכונות מצוקה ופטור גורף מארנונה לתושבי השכונות, קביעת צריכה מינימאלית הכרחית של מים וחשמל ולהחיל עליה הנחה משמעותית, חינוך חינם מגיל 0, הרחבת טיפולי שיניים חינם מילדים למבוגרים וקשישים.
והנה הבעיה מספר 1: כל החינם הזה עולה הרבה כסף. המון כסף.
והבעיה מספר 2: מישהו צריך לשלם את הכסף הזה.
אם לא ברור מי משלם, אז אנחנו נשלם בסוף את המחיר. או לחילופין מדובר בהבטחה שמלכתחילה היא לא ברת מימוש. אם יש להבטחות מקורות תקציביים – יש סיכוי שתתקיים. אם אין – בטלה ההבטחה.
האם ממשלה יכולה להעלות את רמת החיים של האזרחים? התשובה היא כן. וזה הליך קשה שדורש שינויים רפורמות מבניות ומאבק עם קבוצות לחץ.
האם הממשלה יכולה להביא לצמצום פערים בין עשירים לעניים? גם על זה התשובה חיובית. אבל זה יבוא בהכרח על חשבון הראשון.
העושר אף פעם לא מתחלק בשוויוניות, והעוני יכול להיות שוויוני למהדרין. ובשביל שוויון, צריך להביא להגבלה יזומה של רמת החיים.
מה יותר חשוב? חברה ענייה יותר אך שוויונית יותר, או חברה עשירה יותר ושוויונית פחות? המחשבה הראשונה היא שהשיפוט כאן הוא ערכי ואינדוידואלי - יש אנשים שיעדיפו כך ויש שיעדיפו כך. בפועל, בחינה של ההיסטוריה הלא ממש רחוקה מראה שאנשים מעדיפים לעבור מחברה שוויונית לחברה עשירה. עניין הפערים חשוב לאנשים הרבה פחות. הגירה ממדינות עשירות למדינות שוויוניות היא אפסית.
לא נלך רחוק אחורה, בארה"ב תקיים שיח ציבורי מאד נוקב לגבי ההגירה הלא חוקית ממקסיקו. זרם המהגרים הבלתי פוסק מעיד על רצון עז של אנשים רבים לעזוב את מקסיקו ולעבור לעבוד ולחיות בארצות הברית הבלתי שוויונית. ומה שחשוב להדגיש, המהגרים הלא חוקיים אינם זכאים לזכויות סוציאליות, ביטוח בריאות, חופשות וכגון דא. הם מגיעים כדי לעבוד קשה בשוק החופשי, ולהרוויח כסף. זה עדיף להם מהשוויון שהיה להם במקסיקו.
כאשר יש לאנשים בחירה, הם מעדיפים את ההזדמנויות של השוק החופשי על פני השוויון, וזה האנשים העניים ביותר, אלה שנמצאים בתחתית שרשרת המזון.
אבל בארץ מציעים לעניים שוויון, ותכניות למלחמה בעוני, חינוך חינם מגיל 0 וטיפולי שיניים. דברים שיהפכו אותנו יותר דומים למקסיקו, ופחות לארה"ב.
לממשלה אין עץ כסף שכל לילה נושרים ממנו מטבעות זהב או פורחים עליו כל בוקר סטפות דולרים. אז כדי שלממשלה יהיה כסף לתת את ההבטחות האלה, היא צריכה לקחת אותו קודם כל מכם, האזרחים. המיסוי קודם לכל הוצאה, והמיסוי מדכא את הצמיחה, המיסוי מדכא עסקים והמיסוי מקטין את המוטיבציה של אנשים לעבוד. אנשים רוצים ליהנות מפרי עמלם, ולא לעבוד עבור תשלומי מיסים לממשלה. כי אם לממשלה אין עץ כסף, אז אנחנו לא אמורים להיות עץ הכסף שאותו הפוליטיקאים סוחטים.
הדבר שיכול לסייע לשכבות החלשות יותר מכל, זה לא קיצבאות ולא טיפולי שיניים חינם, ואפילו לא העלאה של שכר המינימום, אלא הזדמנויות לתעסוקה איכותית. והזדמנויות כאלה נוצרות כאשר השוק חופשי והמיסוי נמוך. כאשר אנשים יכולים לעבוד או לפתוח עסק קטן, זה מעניק להם הרבה עצמאות וסיפוק. מיסוי גבוה וביורוקרטיה מורכבת מונעים את זה מהם. וכאשר האנשים משמשים עץ כסף, אז הם באמת צריכים הרבה יותר מטיפולי שיניים.
כל "צמצום פערים", יבוא על חשבון הזדמנויות ואפשרויות תעסוקה של החלשים. רוב האנשים מעדיפים לחיות במדינה של הזדמנויות, ולא במדינה של מיסים. ובסוף המבחן הוא בהגירה, האם אזרחי ישראל מעדיפים לעבור לעבוד בארה"ב בצורה לא חוקית, או שעולים חדשים מארצות מפותחות יגיעו ארצה. האם טיפולי שיניים חינם יגרמו ליהודים בארה"ב ובצרפת להגיע לישראל, או שדווקא מיסוי נמוך ואפשרות למצוא עבודה טובה הם שיביאו אותם לכאן.
הצגת כל התגובות