נשיא ישראל פועל לטובת ארה"ב?

אובמה מעניק לפרס את המדליה (צילום הבית הלבן)

חמסה-חמסה-חמסה. במשך חמש שנים תמימות, מאז היום בו נבחר לנשיא, הצליח שימון פרס להפוך את עורו, לכבוש את יצרו, לגבור על חתרנותו – עד שנדמה היה שהזקן הבלתי נלאה, ששנים ארוכות צעד עם תדמית האדם השנוא ביותר במערכת הפוליטית, יזכה לממש את שאיפתו הכמוסה ולצעוד מעדנות לעבר השקיעה עטוף באהבת הקהל, אפוף בתמיכת העם. חמש שנים מטפח פרס תדמית של סבא ותרן, וברגע אחד הוא שב והפך לישיש חתרן.

חמישה ביטאונים מפלגתיים יש בישראל, ארבעה מהם במגזר החרדי וכנגד כולם, בתפוצה, בנאמנות ובגב כלכלי – ישראל היום במגזר הכללי. הביביתון הוא למעשה דף המסרים היומי של לשכת ראש-הממשלה, וכשפרס עלעל בין דפיו בשבוע האחרון, הוא נזכר בדכדוך בימי בגין העליזים, עת הפיכתו לשק החבטות הלאומי, הייתה האטרקציה הכי מהנה ומשתלמת במדינה.

עביט של מי שופכין נשפך שם בשבוע האחרון, בשם מקורבי ראש הממשלה, על ראשו של פרס שהעז להביע התנגדות פומבית לתקיפה באיראן. באווירת חודש הרחמים והסליחות, הזכירו לו את כל החטאים הנשכחים, כמו בווידוי יום הכיפורים: החל מהתנגדותו לתקיפת הכור העיראקי בממשלת בגין, עבור לחתרנותו תחת ראשי הממשלה שמיר ורבין וכלה בתמיכתו בהסכמי אוסלו והבטחותיו שלא יפלו טילים על ערי ישראל. עוד רגע קט וגם האימא הערבייה תישלף מהבוידעם ותוסגר לידי האספסוף המשולהב בכיכר החתולות.

מהצד זה נראה כאילו בישורת האחרונה של כהונתו, קפץ לפרס השימון, כשהחליט לדהור על הטרנד ולהצטרף לחגיגה התקשורתית נגד כוונות התקיפה של נתניהו וברק, אבל פוליטיקאים ששוחחו עימו השבוע, שמעו שמעון הבטוח בצדקת דרכו, לא מצטער על אף מילה שאמר, אך מצר ומתלונן על התגובות שיצאו מלשכת ראש הממשלה. שבנו וקיבלנו את פרס הישן, שיורה ובוכה, תוקף ומתלונן. שוב חוזר הניגון-הנרגון, בסגנון הכל-כך מוכר לכל ראשי הממשלות שבאו לעבוד עם פרס וגילו שפרס עובד עליהם.

רק שהפעם שווה להאזין למה שאומר האיש בשיחות סגורות, כי למרות כל התחזיות הכושלות שמונים לו בלשכת ראש-הממשלה, ועל אף הנרגנות הלא חביבה, דומה שהעימות שנוסף לשרשרת הגדולה, אינו בהכרח החוליה החלשה. במקרה הזה, ייתכן מאוד שפרס צודק בכל מילה. גם מחוגי שעון מקולקל, מורים פעם ביום על השעה הנכונה.

כפי שאמר ביבי - אין ארוחות חינם, ובוודאי שלא ארוחות נשיאותיות. רק לאחרונה הוזמן פרס לארוחה היוקרתית ביותר בוושינגטון, לרגל קבלת אות החירות. מדליית החירות של המעצמה האמריקאית, היא בעצם שיעבוד מלכויות. כשהנשיא אובמה ענד לפרס את המדליה, הן העונד והן הנענד ידעו מהי התמורה

רוח הדברים העולה מדבריו הינה שנתניהו הזמין זאת לעצמו: מה ביבי רוצה ממני – שואל פרס – הרי הוא זה שדחף אותי להיות נשיא פעלתן מיומו הראשון-כראש ממשלה. אם היה משאיר לי רק את המטפחת לתחוב את האף, כמו ראש הממשלה בן גוריון לנשיא הראשון ויצמן, הייתה לו זכות טיעון, אבל ביבי התנהל במדיניות הפוכה.

כשהוא רצה ליישר הדורים מול הנשיא אובמה והאירופאים, הוא שלח אותי, חתן פרס נובל, שאספר לכל העולם שהוא באמת רוצה שלום. כשרצה להנמיך להבות מול הפלסטינים, הלכתי בשליחותו לאבו-מאזן. למטבע הזה יש שני צדדים. אי אפשר לערב נשיא בתהליכים מדיניים ואחר כך לדרוש שישתוק בנושא קיומי, הרה-גורל.

ההקדמה הזאת מסבירה מדוע פרס הופתע מתגובתו ההיסטרית משהו, של נתניהו. בסביבתו מבחינים בין תגובתו של ראש-הממשלה לתגובתו של שר הביטחון. דווקא ברק האימפולסיבי, שאת נהרות הדם הרע שזורמים בינו לבין פרס אפילו סכר אסואן לא יוכל לעצור, הפתיע את הנשיא לטובה כשהגיב עניינית ולא אישית. נתניהו, לעומת זאת, הוא חתיכת אכזבה.

מנקודת ראותו של הנשיא, כבודו של ראש-הממשלה נשמר: "לא אמרתי, כמו דיסקין, שנתניהו וברק משיחיים, לא אמרתי כמו דגן שאני לא סומך על שיקול דעתם, כל מה שאמרתי, זו הבעת עמדה שישראל לא צריכה לתקוף לבד. נתניהו שהשתמש במוסד הנשיאות למענו, הוא האחרון שיכול לבוא בטענות כשהנשיא מביע את דעתו".

מדליית השעבוד

התיאוריה שהופרחה השבוע לחלל האוויר קושרת בין ההתבטאות של פרס לכוונות של ביבי-ברק: אם פרס לא היה מאמין שהשניים אכן מתכוונים לתקוף הוא לא היה מדבר.

אי אפשר לומר שהתיאוריה שהופרחה מופרכת, ובכל זאת, בסביבתו של הנשיא רואים את הדברים קצת אחרת. כפי שאמר ביבי - אין ארוחות חינם, ובוודאי שלא ארוחות נשיאותיות. רק לאחרונה הוזמן פרס לארוחה היוקרתית ביותר בוושינגטון, לרגל קבלת אות החירות. מדליית החירות הזאת, היא בעצם שיעבוד מלכויות. כשהנשיא אובמה ענד לפרס את המדליה, הן העונד והן הנענד ידעו מהי התמורה.

פרס התחייב לאמריקאים שברגע האמת, הוא ייתן דרור לאמירות שהשמיע באוזניהם בחדרי חדרים נגד תקיפה ישראלית. מבחינתם של האמריקאים, רגע האמת הזה הגיע, מכל הסיבות שבעולם: הסיבה הראשונה היא החשש האמיתי מכוונותיהם של נתניהו וברק.

אבל לא פחות חשובה היא הסיבה הנוספת: מערכת הבחירות המתקרבת, ומה שהנשיא הדמוקרטי רואה כניסיון של נציגם הבכיר של הרפובליקנים בישראל, בנימין נתניהו, לקעקע את מעמדו של מועמד הדמוקרטים, אובמה, בקרב הבוחרים היהודיים, על רקע פשרנותו של אובמה מול איראן. ביבי תפס צד ומחבק את המועמד הרפובליקני, רומני. פרס תופס את הצד השני ומשלם על המדליה שקיבל, בתמיכה פומבית באובמה.

למימוש ההתחייבות שניתנה לאמריקאים, יש להוסיף את הלחץ התקשורתי של תמנוני התקשורת הישראלית מחד, ואת המכבש הצבאי של ראשי מערכת הביטחון מאידך, שהפצירו בפרס בשבועות האחרונים לתת ביטוי לעמדתו ולהפוך את עמדתם של נתניהו וברק לדעת מיעוט. המכלול הזה, שהוליד את ההתבטאות החד-משמעית של פרס, אינו מעיד בהכרח על כך שפרס אכן מאמין שנתניהו מתכוון לתת את הפקודה.

אם המתווה שהשמיע באוזנינו גורם ממשלתי המקורב לראש-הממשלה, אכן מבטא את תמונת המצב האמיתית, כי אז נתניהו וברק צריכים לקבל אוסקר על הבימוי והמשחק בסרט המלחמה הכי מוצלח שהוקרן בזירה העולמית: "כל מי שמכיר את ביבי וברק מבין שהם לא ילכו למהלך כזה נגד כל העולם ובוודאי שלא כעת, כאשר כל מה שהאיראנים צריכים זה להיערך בהתאם למתקפה שאפילו נקודת הזמן שלה ידועה – מעתה ועד לבחירות בארה"ב.

"כל מה שביבי רוצה", ממשיך הגורם המקורב, "זה לגרום לאובמה להתחייב, ערב הבחירות, שאם הסנקציות יכשלו, ארה"ב תלך על מהלך צבאי. הוא סבור שהתחייבות כזאת, או שתפחיד את האיראנים ותגרום להם לעשות חושבים, או שבאמת תיאלץ את הממשל האמריקאי לתקוף, אחרי הבחירות. צריך לומר לזכותו של ביבי, שהוא מצליח כל הזמן להעלות את רף התגובה הבינלאומי. הרי רק לפני תקופה לא ארוכה המודיעין האמריקאי העריך שאיראן לא עושה את דרכה לפצצה. תראה איפה היינו אז ואיפה אנחנו היום".

את הקולות הללו שומע גם פרס, כולל את אלו שלוחשים על אוזנו שבסרט המלחמה הזה, נתניהו משתמש גם בנשיא כשחקן בעל כורחו: "ביבי וברק יודעים", אמר לו השבוע שר בממשלה, "שאם הם יאמרו לך שהם לא מתכוונים באמת לתקוף, אובמה ישמע על זה ממך אחרי דקה, ולכן הם משחקים את המשחק עד הסוף – מולך, מול כולם, כולל במה שנוגע להכנסת היד לכיס והקצאת משאבים תקציביים".

פרס לא שולל את התזה אך נותר בשלו. גם אם מדובר בהצגה, התכלית, לראייתו, אינה ראויה וגם לא אפקטיבית: האמריקאים, הוא אומר, לא יעשו מה שטוב לנו אלא מה שטוב להם, ולכן אין כל טעם לנסות לסחוט מאובמה הבטחות והצהרות. אם יגיע השלב שבו הוא יחשוב שאין מנוס מתקיפה ויגיע להחלטה שפעולה צבאית היא אינטרס אמריקאי ולא רק ישראלי, הוא יתקוף. עימות לשם עימות מול האמריקאים – אומר פרס - פוגע בראש ובראשונה בעוצמתה של ישראל ששואבת את כוחה בזירה הבינלאומית מהגיבוי האמריקאי. בהתנהלותו, הופך ביבי את הגיבוי להפניית גב.

חוזר בתשובה

נותרה לסיום, עוד שאלה אחת קטנה: אם נתניהו אינו מתכוון לתקוף, כי אז הוא היחיד שיודע כבר מעכשיו שלא יהיה בידיו עלה תאנה ביטחוני שיוכל לכסות על הגזירות הכלכליות – ואם כך, מדוע אינו הולך לבחירות כאן ועכשיו, רגע לפני שיהיה הרבה יותר גרוע?

שלא יהיה ספק: יהיה יותר גרוע. המצב רק ילך ויחמיר. נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, העריך בשבוע שעבר, כי בתקציב 2013, תיאלץ הממשלה למצוא מקור הכנסה נוסף ל-30 מיליארדי שקלים, וזאת מעבר לקיצוץ שכבר בוצע. המשמעות הישירה היא, שכדי להשיג את הסכום האסטרונומי הזה, ייאלץ נתניהו להעלות מיסים ולקצץ מכל הבא ליד. המשמעות העקיפה הינה, דימום מתמשך ואיבוד מנדטים לשלי יחימוביץ. נתניהו שחווה על בשרו את תוצאת הגזרות הכלכליות בבחירות 2006 לא שכח ולא סלח - לעצמו. מבחינתו, ללכת אחרי גזירות כלכליות לקלפי, זה בערך כמו לשלוח מצנח רחיפה לטיול אווירי מעל שמי הכור בבושהר, רגע אחרי התקיפה. אפשר לומר הרבה דברים על נתניהו, אבל מתאבד הוא לא.

כל זה מוביל שרים בממשלת ישראל למסקנה שביבי מדבר איראן וחושב בחירות: עובדה היא שעד לרגע זה לא התקיים דיון רציני אחד בנוגע לתקציב 2013. אז נכון, נערכים 'דיוני ראווה' שמטרתם ליצור מצג שווא, כמו הדיון שנערך ברביעי האחרון והוצג על-ידי לשכת ראש הממשלה כדיון ראשוני בתקציב הביטחון לקראת תקציב 2013.

"ככה לא בונים תקציב", אומר לנו אחד השרים שהשתתפו בישיבה, "זו הייתה אחיזת עיניים, ולראיה: בתחילת הדין הבהיר נתניהו 'ייתכן ולא נסיים את הדיון היום', ובסוף הישיבה, אכן לא התקיימה הצבעה".

השחקן נתניהו מצהיר כל העת כי העברת תקציב 2013 תלויה בשותפיו הטבעיים. "אתם הולכים איתי או לא?", הוא שאל את ראשי המפלגות - מאיווט ועד ישי - לא פעם ולא פעמיים במשך השבועות האחרונים. ובכל זאת, עד לרגע זה, התקציב וגזירותיו לא הונחו על השולחן. "אז איך הוא רוצה שנענה לו תשובה?" תמהים בש"ס, כמו בישראל ביתנו. שאלה מצוינת, אבל רגע: מי אמר שנתניהו אכן רוצה תשובה?

מי שעדיין לא השתכנע שביבי אינו מצפה משותפיו לחזור עם תשובה חיובית בנוגע לתקציב, כדאי שייזכר בחוק הגיוס – שנדחק זמנית לעמודים הפנימיים. אם נתניהו אכן מתכוון להעביר את תקציב 2013, הוא ייאלץ, במקביל להעברת התקציב, ואולי כבר לפני כן, לחוקק חוק גיוס חדש – וזה, כידוע, משימה בלתי אפשרית. גלגל ההצלה היחיד שעשוי לאפשר לביבי לחמוק מהכרעה הוא הליכה לבחירות מוקדמות, בתקווה שענני הבחירות, ימנעו מבג"ץ לומר את דברו.

כל מה שנכתב לעיל, הוביל השבוע כמה משרי הממשלה להעריך שבסוף התהליך, ביבי לא יקדם את הפצצת הכור האיראני, אלא יקדים את הבחירות, ויקבע אותן אי שם באופק הבלתי נראה בתקופת תום מושב החורף. על תחזיות כגון אלו נהוג לומר: נחיה ונראה. במזרח התיכון המאיים של היום – גם האמרה הבנאלית הזאת, היא איחול בפני עצמו.

קול ענות חלושה

הרעש שלפני סערת התקיפה באיראן, מקנה לנו שקט זמני בגזרת הגיוס. השקט הרגעי הזה, מאפשר לעשות חושבים ולסדר את הכלים על הלוח, לקראת חידוש המתקפה.

שבוע אחרי החלטת ישיבת מועצת גדולי התורה להתייצב בלשכת הגיוס אך לא לחתום על המסמכים הצה"ליים, יש מי שעושה את החשבון ושואל את עצמו: איפה טעינו?

בעיצומו של הדיון המרתק שהתנהל מאחורי הקלעים, בין חברי-הכנסת לראשי הישיבות, אמר אחד העסקנים לאחד מראשי הישיבות, משפט שבכל סיטואציה אחרת היה מתפרש כעזות מצח: "תנו לנו להתמודד מול הגורמים הפוליטיים, אתם, ראשי הישיבות, תתמקדו בבקשה בהסברה מול הבחורים".

אמירה כזאת יכולה להישמע רק בשיח פנימי, באווירה עניינית טהורה, כאשר הן העסקנים והן ראשי הישיבות באים לשמוע ולא רק להשמיע. האמירה נשמעה, ובסופו של דבר אכן התקבלה ההחלטה לשלוח את הבחורים ללשכות הגיוס – אך להורות להם שלא לחתום על המסמכים הצה"ליים. מה שלא מנע, השבוע, הפצת מכתבים מזויפים, בשם מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן, כביכול נאסר על בחורי הישיבות להתייצב בלשכה. למכתבים מזויפים כבר התרגלנו, רק זהות החתימות המזוייפות מוחלפת, בצוק העיתים.

בכל הנוגע לגוף המסורבל ששמו ועד הישיבות, אין הבדל גדול בין ימי חופשה לימי עבודה. ובכל זאת, אי אפשר שלא לתמוה הכיצד בתקופה קריטית למעמד בני הישיבות, הגוף המוסמך ריבונית, יוצא לחופשה במקום להתגייס ולסייע? ואיך זה שמכל ההבטחות הגדולות, נותרנו עם מספר טלפון שאינו זמין ברוב שעות היממה?

כלפי פנים, הכל נאמר בשפה עניינית. כלפי חוץ, העסקנים בוחנים כל מילה בפלס. הדבר האחרון שהם רוצים הוא, שהטיעון הענייני, יהפוך לכלי ניגוח ביטאוני. כמו בסוגיה האיראנית, על-אף שכל שיקול אמיתי, נבחן בכלי מדידה תקשורתי, בסופו של דבר מישהו צריך לשבת ולבחון את הדברים, לגופו של עניין: "אם הבחורים לא יתייצבו, הם ייחשבו לעריקים ומי שיטפל בהם הם בתי הדין הצבאיים, ושם אין חוכמות ואין התחכמויות", הסבירו חברי הכסת.

בנקודה הזאת מביעים העסקנים כאב אמיתי על מה שהם מכנים כ'קול ענות חלושה': "היהדות החרדית כבר חוותה משברים קשים – אבל תמיד ידענו להחדיר בתלמידים את המסר, שיש נושאים שעליהם אסור להתפשר, ובראשם הגיוס. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, איך אנחנו נראים בפני הצד השני, כשאנחנו מצהירים כי אם יגייסו בכפיה הבחורים שלנו ילכו לכלא, אבל בפועל בחור ישיבה לא יכול לעמוד בפני גערה של חיילת בלשכת הגיוס שמבקשת ממנו לחתום על מסמך? הזהו עמוד השדרה שלנו?".

בשיחות שהיו לחברי הכנסת החרדיים עם קציני אכ"א (מפגש נוסף עם ראש אכ"א אמור להתקיים לאחר סגירת הגיליון), הם הבינו את המסר שהצבא מנסה להעביר: "אין לנו ברירה אלא לנסות ולהחתים את הבחורים על מסמכים. הרי מחר בבוקר ישאלו אותנו, כולל בבית המשפט, מה עשיתם מרגע פקיעת החוק. אנחנו ננסה להחתים, זה לא אומר שהבחורים שלכם חייבים לחתום".

מה שנשאר בשטח זה להתמודד בגבורה עם גערות והצקות, וזה ממש לא נראה טוב, כאשר כל גערה של חייל/ת הופכת לדרמה.

תיאורים קורעי לב על בחורים שעוכבו במשך למעלה משעה ויצאו עם דמעות בעיניים, מקפיצים את העסקנים הליטאיים שעושים חשבון נפש פנימי, ועם יד על הלב, שואלים את עצמם מדוע זה קורה דווקא להם: "עובדה היא שבישיבות החסידיות אין פרץ ואין צווחה. הם יודעים איך להתמודד ועשויים כנראה מחומרים יותר קשיחים. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מדוע על הבחורים שלנו כל גערה של חייל תורן, משפיעה יותר מהערה של המשגיח בישיבה?".

אגב אורחא, שואלים כולם לאן נעלמו נציגי ועד הישיבות. מי שניסה להגיע למשרדי הוועד בשלושת השבועות האחרונים, גילה דלתות נעולות. אז נכון שבכל הנוגע לגוף המסורבל ששמו ועד הישיבות, אין הבדל גדול בין ימי חופשה לימי עבודה – ובכל זאת, העסקנים אינם יכולים שלא לתמוה הכיצד זה שבשלושת השבועות קריטיים לעולם הישיבות, הגוף המוסמך ריבונית על הסדרת מעמד בני הישיבות מול הצבא, יוצא לחופשה, במקום להתגייס ולסייע במלוא העוצמה? ואיך זה שמכל ההבטחות הגדולות על ליווי צמוד של אברכים שיסייעו לבחורים המגיעים ללשכות הגיוס, נותרנו עם מספר טלפון שאינו זמין ברוב שעות היממה?

חופשה מוקדמת

התבוננו נא בתמונה הבלתי נתפסת – היא שווה יותר מאלף מילים, מיילים, מכתבים ומאמרים: ילדי החינוך המיוחד הנופלים בין הכיסאות ומוצאים עצמם ללא כיתות לימוד עם פתיחת שנת הלימודים, מפגינים מול משרד החינוך. גבם לרחוב, פניהם למשרד. ההורים לצידם לא יודעים להיכן להוליך את הבושה.

כשיו"ר ועדת הכספים, מוישה גפני, העלה את הנושא השבוע בפגישתו עם משה בר סימן טוב מהאוצר, ומנכ"לית משרד החינוך, דלית שטראובר, הוא נתקל בהכחשה: "על מה אתה מדבר? אין הוראה של משרד החינוך למנוע תקציב מילדי החינוך המיוחד במוסדות החרדיים".

גפני אץ רץ להשיג את המסמכים המעידים על נכונות הטענה ולזכותו ייאמר שהוא עושה כל שלאל ידו לתקן את המעוות, ועושה זאת כמעט לבד (למעט עזרתו של ח"כ אורי מקלב. אלא שגפני ומקלב, כידוע, חד הם).

אבל עם כל הכבוד (יש והרבה), למאמצים של גפני ומקלב, המחזה הזה היה יכול וחייב להיחסך מעימנו, ואם בכל זאת צולמה התמונה, השאלה צריכה להישאל, ובמלוא העוצמה: הרי הסיפור על הקיצוץ הצפוי בתקציבי החינוך המיוחד, הובא כאן לפני כחודש, כולל המכתב ששלח מנכ"ל אגף המוכר שאינו רשמי, יהודה פינסקי, למנהלי אגף החינוך בערים החרדיות:

"הריני להודיעכם", כתב פינסקי וצוטט כאן, "כי בשנה"ל תשע"ג משרדנו יתן עדיפות לכיתות בגידול טבעי בלקויות קשות. לפיכך, יש לתת עדיפות בשיבוץ ללקויות הקשות. לגבי כיתות חדשות בלקויות קלות, תשלח הנחיה בהמשך, וזאת לאחר שיהיה בידינו מידע בנוגע ליתרת השעות העומדות לרשותנו, ללקויות אלו. בכל מקרה, אין לאשר פתיחת כיתה חדשה, עד לקבלת אישור בכתב ממשרדנו".

ואם כך, אם הכתובת הייתה על נייר העיתון וגם מועד פתיחת שנת הלימודים היה ידוע לכל, אז איך ייתכן, למען ה', שנציגינו הנאמנים במשרדים ובוועדות הרלוונטיים לא הצליחו למלא את החוסר התקציבי עבור החינוך המיוחד, וזאת כאשר הסכום הכולל מסתכם בכ-18 מיליוני שקלים, לכל היותר? הרי מדובר בסכום זניח במושגי משרד החינוך. תקציב שכזה אמור להיסגר בשיחת טלפון אחת בין השר לסגנו, לפני שהילדים יוצאים להפגין ברחוב, ולא אחרי.

עושה רושם שלא רק בוועד הישיבות, אלא גם במשרד החינוך, מישהו יצא לחופשה ארוכה בדיוק בתקופה הלא נכונה.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'.