קוראיו הקבועים של העיתונאי חנוך דאום בעיתון "ידיעות אחרונות", הופתעו לקרוא השבוע בטורו השבועי על געגועיו ללימוד דף גמרא בישיבה כל הלילה לצד ראשי הישיבה בליל שבועות.
בתחילת הטור מספר דאום כי בשנות לימודיו בישיבה הוא וחבריו לא התלוננו על ההליכה הארוכה מישיבתם אל הכותל או על מקומות הישיבה שלעתים היו על הרצפה או בכיסאות פלסטיק. לדבריו, הסיבה לכך נוצרה משום שאיש לא הכריח אותם ללכת לכותל וללמוד שם כל הלילה.
"איש לא הכריח אותנו ללמוד כל הלילה, איש לא ציווה עלינו להצטרף לתלמידי הישיבה הבוגרת שצעדו בחמש לפנות בוקר עם הרב אברהם שפירא (הוא היה הולך מאוד מהר, גם בעשור השמיני לחייו. היו לו אמנם צעדים קטנים, אבל זו הייתה מעין הליכה-ריצה כזו). עשינו הכול באיזו מין חדוות נעורים, ורוח גדולה הייתה שם. איפה הילד שהייתי אז ואיפה אני היום".
דאום ממשיך: "איך הייתי גאה בעצמי שהבנתי לראשונה את העניין בחפצא וגברא. לא הבנתי מה חשוב בו, אבל קלטתי שזו איזו דרך למדנית להבחין בין שני סוגי מצוות ומאוד נהניתי מהאתגר האינטלקטואלי. השאלה בגדול היא אם הדין שאתה עוסק בו חל על החפץ (חפצא) או על האדם (גברא). ניקח למשל את מצוות שילוח הקן. האם יש על האדם מצווה ללכת ולשלח אם מעל אפרוחיה וכו', או שאם מצאת קן ואתה רוצה להשתמש בביצים, עליך לעשות זאת? במקרה הזה התשובה היא שהדין הוא על החפצא, מה שהופך את שילוח הקן למצווה שאין בה רוע, אלא חוט של חסד משוך עליה, כיוון שמטרתה היא למנוע מאם הגוזלים את הכאב הנפשי שיש בלקיחת הביצים שלה. גם הציווי לשים מעקה אינו חל על האדם, אלא על הגג, שבנית, אם בנית גג, עליך לוודא שיהיה בו מעקה. אם לא בנית, אין עליך מצווה כזו, שמטרתה היא בטיחות. זה לא כמו תפילין למשל, שהן דין על גברא: המצווה איננה שהתפילין ינוחו, אלא שאתה תניח תפילין".
דאום סיפר כי בשנותיו בישיבה היה נוהג לעתים לשוחח בשפת הארמית מרוב שהגמרא הייתה שגורה בפיו "אבל הדבר הכי משמעותי שאני זוכר", הוא נזכר, "ויש לי למידה לא מבוטלת של געגוע אליו, הוא איזו מתיקות כזו של לימוד". הוא אומר בגילוי לב.
"בסוף ימיי בישיבה כבר היו הסתייגות רבות מהאופן שבו לומדים גמרא, ומחוסר הרלוונטיות שלה לחיים שלנו היום, אבל בתקופות שבהן הייתי עמוק בעניין ולמדתי במהלך שני "סדרים" ביום את המסכת הנלמדת - כלומר שעות ארוכות בכל יום ישבתי מול הפונט של התלמוד - יכולתי לעתים להפיק עונג ושמחה עמוקה מאוד מעצם הלימוד. וזה דבר מדהים, כי את העונג ההוא לא הרגשתי מאז בשום מקום אחר. לא בלימודים או בקריאה של דברים אחרים שבחרתי ללמוד, ולא בשום מפגש עם שום טקסט אחר, גם טקסטים יהודיים". כתב.
לקראת סיום הטור כותב דאום כי מאז שעזב את הישיבה לא הצליח לשחזר את תחושת הסיפוק מלימוד התורה. "דבר אחד לא אוכל להכחיש: את העונג המתוק, שהרגשתי בימים טובים של "סדר בוקר" עם החברותא, לא הצלחתי לשחזר מאז. את תחושת הסיפוק והחדווה שבה הייתי מתווכח עם חבר על הדרכים להבין איזו מחלוקת במסכת בבא קמא, ולהמשיך את הוויכוח גם בדרך לארוחת צהרים, לא חשתי בשנית. אולי זו הייתה חוויה שלא היה בה הרבה ערך אקדמי, אבלל האושר, ובכן, האושר היה אמיתי".
הצגת כל התגובות