רבי יחיאל בן אברהם מרומא היה אחד מחכמי איטליה בסוף תקופת הגאונים, בתקופה שבה פעלו רב האי גאון בבבל ורב שלמה בר יהודה בארץ ישראל. הוא היה ידוע כ"גן מרומא", וילדיו, אשר היו גם הם חכמים גדולים, נודעו כ"רבינו דניאל", "רבינו אברהם" ו"רבינו נתן בעל הערוך".
רבי יחיאל עצמו נזכר פעמים רבות בתלמוד ובספרים שונים. בנו, בעל ספר "הערוך", מצטט רבות את פירושיו, גם בפירוש רש"י מובאים דבריו. ובין כתביו נמצאים פיוטים רבים שהוכנסו למחזורי איטליה הישנים.
רבי יחיאל בר אברהם מרומא כתב ביוצרות לחג השבועות שלו וכתב:
מִילוֹס נִתְמַלָּא מִזִיו גִיהֶיךָ
גֶשֶׁם נְדָבוֹת בְּהַטִיפָךְ [לִמְשֶׁוּלָהֶיךָ]
מִצְרִית הִשְׁמַעְתָּ אִינּוּךְ לִכְמֵיהֶיךָ
אָנֹכִי ה’ אֱלֹקיךָ
"מילוס נתמלא מזיו גיהיך" הוא חלל העולם שהתמלא מאור הברקים, "גשם נדבות בהטיפך למשולהיך" הוא טל התחייה כל בני ישראל שפרחה נשמתם בשעת מתן תורה, למשהוליך הוא עייפות ולאות.
אך מה הוא "מצרית השמעת"? מתי הקב"ה דיבר במצרית בשעת מתן תורה?
בשפה ברורה ונעימה
איתא במדרש (ילקו"ש יתרו רפו): "אמר רבי נחמיה, מהו 'אנכי'? לשון מצרי הוא. משל למלך בשר ודם שנשבה בנו ועשה ימים הרבה אצל השבאין. לבש אביו נקמה, והלך אצלו והביאו, ובא להשיח עמו בלשונן של שבאין... כך הקב"ה, עשו ישראל במצרים כל אותן השנים ולמדו שיחתן של מצרים, כשגאלן הקב"ה ובא ליתן להן את התורה, אמר הקב"ה הריני משיח עמהן בלשון מצרי: 'אנכי' - 'אנוך"".
מדוע אכן פתח הקב"ה את עשרת הדברות בלשון שהורגלו בו ישראל במצרים?
יש לפרש - כותב הגר"ש סופר זצוק"ל מערלוי, בעל 'התעוררות - התשובה', בספרו 'שיר מעון' (נדפס בספר 'תורת משה', פר' אמור) שהקב"ה, בפתחו עמהם בלשון מצרית, "לימד דעת אותנו להרגיל את בנינו בדרכם וכלשונם שרגילים בו, לחנך לנער על פי דרכו ואז גם כי יזקין לא יסור ממנו, וכמו שחילקה
התורה בין ארבעה מיני הבנים, וכו’; ולתם כפי דרכו, שלא לחכמו יותר מדי כי יזיק לו, רק ללמדו בקצרה ולומר לו תוכן הענין; ולפתוח לשאינו יודע לשאול. וכן היו ישראל כשיצאו ממצרים בבחינת בנים קטנים בענין קבלת התורה, לכן פתח הקב"ה ב'אנכי', ללמדם ולהרגילם כפי דרכם שהורגלו בו במצרים, ולחנכם לפי מה שיוכלו לקבל".