פרשת השבוע (כי תצא) עוסקת במנעד רחב של מצוות עשה ולא תעשה ואחת מהם היא דיני ביאה בקהל לממזר, על פניו דין זה נראה כשייך לעולם שרחוק בני תורה אך מעניין לגלות שפעם אחת דין 'ממזר' ופתרון מרתק הפך לשיחת היום בירושלים
מה לממזר בבית המדרש
הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל ראב"ד ירושלים, נודע בחריפות שכלו והיה סמל ודוגמה כל חייו לחוכמת אנשי ירושלים הנודעת. מעבר לכך שהיה פוסק הלכה בחסד היה גם מחלץ שואלים מתסבוכות הלכתיות כאלה ואחרות על הידועה שבהם נעלה כאן.
בישיבה פלונית למד בחור מצוין חשוב ונכבד, אך חסרון אחד היה בו שלא ממש באשמתו הוא היה ממזר.
כמובן שהדבר נשמר כסוד צבאי, ורק בודדים ממש ידעו על כך. ברם בהדיע הבחור לפרק הראיש מקדש והבחור היה מסרב לכל הצעות שידוכין שהציעו עבורו, הבין ראש הישיבה שדברים בגו ובא עימו בדברים, ואותו בחור גילה לו סודו במסתרים.
הראש ישיבה התאמץ לא להראות את פליאתו ממזר מהודר בישיבתנו, לאחר כמה רגעים נחה דעתו והחליט שהוא נכנס בעובי הקורה וסופו של דבר מצא עבור אותו תלמיד שידוך הגון משו משו.
המדוברת הייתה נערה נכרייה אשר התעתדה להתגייר, ראש הישיבה שידע לשרוק חמשה מהלכים בכל סוגייה שתרצו לא איכזב גם כאן והציע שאותו בחור יקנה לשפחה כנענית את אותה נערה וישאנה.
ממזר מותר בשפחה
מה עם הילדים? ובכן, לימים כאשר יעמידו דור ישחרר את בניו שהם בעצם עבדיו הכנענים, ואז יהיו הם גרים ולא ממזרים, ונמצא שטיהר את זרעו. וכן ישחרר את אשתו-שפחתו, ועדיין יהיה מותר בה – שהרי ממזר מותר בגיורת. (אלא שהילדים הנולדים לו ממנה ממזרים הם).
עצה זו מובאת כבר בקידושין (סט, א) אלא ששם מציעה הגמרא שהממזר יימכר לעבד עברי וכך יהיה מותר בשפחה כנענית. ברם בראשונים שם מבואר (רמב"ן ר"ן וריטב"א), כי כל האיסור של "לא יהיה קדש" האוסר על ישראל לשאת שפחה כנענית - הוא רק בישראל כשר, אבל ממזר "שהוא קדש ועומד שיצירתו בעבירה היתה מתחילה", אין לו איסור זה ויכול מלכתחילה לשאת שפחה כנענית ולטהר זרעו על ידה.
מה הבעיה
הבחור דנן עמד והתייעץ עם הגאון רבי ישראל יעקב פישר - ראב"ד העדה החרדית בירושלים (שו"ת "אבן ישראל" חלק ט, צה). הגרי"י הסכים איתו לגופה של עצה אך העיר שתי הערות:
א. מוכרח להיות שאותו ממזר הוא ודאי ממזר - שכן אם הוא ספק ממזר, הרי הוא אסור בשפחה מחמת הספק שמא ישראל הוא וחל עליו הלאו של לא יהיה קדש.
ב. אף אם אכן יובהר כי הוא ממזר ודאי, עדיין יש פגם בעצה זו שכן רוב המדינות בעולם מחויבות לאמנה בינלאומית האוסרת עבדות. ואם כן כיון שדינא דמלכותא דינא - הרי לא יחול קניינו, והרי אותה אשה תישאר נכרית. שכך מבואר ב"מגן אברהם" (סימן דש, יא) בשם "שו"ת מהרשד"ם" (יורה דעה סימן קצה), שבזמננו שגזר המלך שיהודי לא יקנה עבד – אם כן ישראלי הקונה עבדים, אין גופם קנוי לו ונחשבים רק כשכיריו.
מדינת עולם שלישי
ולפיכך הציע הגרי"י שאותו ממזר והשפחה המיועדת ייסעו לחצר אחת השגרירויות הזרות שמדינות המקור שלהן לא קיבלו על עצמן את אותה אמנה בינלאומית - ובחלק מהן אף נוהגת עבדות עד עצם היום הזה, וכיון שהחוק הבינלאומי קובע שבשטח השגרירות לא חלים חוקי המדינה המארחת אלא חוקי המדינה המשלחת - הרי יוכל לחול שם בחצר השגרירות קניין עבדות בשפחה. ולפי המבואר שלאחר שחל קניין זה - שוב אין כח בידי דינא דמלכותא להפקיעו, הרי הכל יבוא על מקומו בשלום, שקניין העבדות יחול והרי אותה נערה תהיה שפחתו של אותו ממזר, ולימים לכשיעמידו דור - ישחרר את בניו-עבדיו, ואלו יהיו גרים לכל דבר.
לסקרנים – השידוך בסוף לא יצא לפועל.