"אתם נצבים היום כולכם… ראשיכם… מחוטב עציך עד שואב מימך".
בזוהר כתוב ש"היום" הוא "יומא דדינא רבא" דהיינו ראש השנה, וביום הזה כולנו נצבים ביחד לפני ה'. ומהאי טעמא סידרו לקרוא את פרשת נצבים בשבת שלפני ראש השנה.
השאלה המתבקשת היא:
למה כולם "נצבים" ביחד? הרי מכיון שיש חילוקי דרגות וכפי שהתורה מונה עשרה דרגות. החל מה"ראשיכם" "שבטיכם" "זקניכם"… ועד ה"חוטב עציך" ו"שואב מימך", אז למה שמים את כולם באותה שורה ביחד?
וגם. מה המשמעות שכולם עומדים ביחד? הרי כל אחד עובר לפני ה' "כבני מרון" (ככבשים) ולכל אחד דין בפני עצמו. אז מהי ומה משמעותה של העמידה בדין "כולכם" ביחד?
להבין זאת נקדים בסיפור:
חסיד גדול היה רבי הלל מפאריטש, גאון עצום ובקיא בש"ס ופוסקים. כבר מילדותו הצמידו לו את התואר "עילוי", וכל רואיו הכירוהו כי נועד לגדולות. כשגדל התלהב מתורת החסידות ונכרך אחרי הרבי הצדיק מצ'רנוביל, ביום מן הימים נחשף רבי הלל לספר התניא קדישא וושלהבת נמתו התלהטה בקרבו, ומיד גמלה בליבו החלטה ליסוע אל רבינו הזקן בעל התניא והשולחן ערוך, להפגש עמו פנים אל פנים ולהיות מחסידיו.
אמנם התשוקה בערה בליבו לראות את רבינו הזקן, אך ההשגחה העליונה רצתה אחרת. הוא שמע שרבינו נממא בעיר פלונית ומיד הזדרז להגיע לאותו מקום, אך כשהגיע התברר לו שבעל התניא כבר נסע משם. וכך היה מספר פעמים.
במהלך המירוץ שלו לקראת רבינו הזקן, שמע פעם שרבינו עתיד להתארח בעיירה מסויימת. מיד שם את פעמיו לכיון אותה עיירה ובירר היכן יתאכסן רבינו ושם נכנס מתחת לשולחן והתחבא. היתה לו לרבי הלל שאלה קשה במסכת "ערכין" והוא תכנן שמיד בבוא רבינו הוא יצא ממחבואו וישאל את קושייתו.
כך יש לו רבי הלל במקום מסתורו, תוך כדי שינון שאלתו. אלא ש…
מיד בבוא רבינו למקום הוא אמר רבינו בקול רם "אברך שיש לו שאלה במסכת ערכין עליו להעריך את עצמו", אמר ולא יסף. לשמע הדברים התעלף רבי הלל, ועד שעוררוהו מעלפונו נסע משם רבינו. זה היה המפגש הראשון והאחרון של רבי הלל עם רבינו בעל התניא.
מהו עומק הסיפור? מהו בעצם הקונץ באמירת החרוז "אברך שיש לו שאלה במסכת ערכין עליו להעריך את עצמו" ?
מבאר הרבי מליובאוויטש:
יש והאדם לא מעריך את עצמו כראוי, הוא חושב לעצמו "מי אני" ו"מה אני"… מלמדת אותנו התורה שלכל אדם יש ערך. ועוד זאת: כל בני האדם שוים, האיש הכי פשוט שוה לערך של האיש הכי חשוב (בהתאם לגיל כמבואר בסוף ספר ויקרא).
דבר זה מלמדנו, 'ערך עצמי' מהו. כשהאדם מעריך את עצמו לפי השגיו, לפי יופיו, לפי כישוריו, וכן הלאה זהו ערך חיצוני וטפל לו, ובערך זה יש חלוקה לפי מעמדות. אך יש ערך עצמי לאדם, בו הוא מעריך את עצמו לפי 'עצם נשמתו'. ערך זה הוא הערך האמיתי של האדם, ובו האדם צריך להתמקד, וממנו לצמוח.
בבואנו לקראת יום הדין, עשויים אנו לחשוב שככל שנרבה בהישגים שלנו עוד דף גמרא ועוד מצוה וכו' כך נהיה ראויים יותר לפני המלך הגדול. וזה אמנם נכון מבחינה מסויימת.
אך זאת צריך לזכור שעיקר הענין הוא המלכת המלך, ולפני המלך לא ניכר חילוקי המעמדות. בעת המלכת המלך נוגע בעיקר שתכוין לבך לקבל עול מלכות שמים ביחד עם כולם בשוה. חיחוקי הדרגות והתפקידים יש להם מקום רק לאחר שכולם קיבלו עליהם את המלך בשווה.
כאשר יהודי מונה את הישגיו לפני הקב"ה ביום הדין הרי זה כאילו שהוא אומר להקב"ה, הנה אני עשיתי כך וכך וכך ולכן עכשיו אתה חייב לי. הוא לא מעריך את עצמו אלא את כישוריו והישגיו.
יהודי צריך לזכור את נשמתו האלוקית, ולזכור את המלכת המלך. פשוט שגם אז הוא יקיים תורה ומצוות יותר ויותר, אך אלו יהיו מתוך עצם הנשמה ומתוך ענוה וביטול.
גישה זו לראש השנה מוחקת את הדרגות והרובדים השונים בין יהודים, ושמה דגש על הרובד הפנימי "שימו לב אל הנשמה".
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, הריני כפרת משכבו.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com