וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר (בראשית פרק מ"א)
בסיפור חייו של יוסף, אנו מוצאים קשר מיוחד לחלומות. ראשית, החלומות שהוא חלם בעצמו. כמו כן, בפרשתנו, הוא פותר את חלומותיו של פרעה בצורה מדויקת. אך אולי בעיקר, אנו מוצאים את המשמעות המיוחדת שהוא מעניק לחלומות, דווקא בבית הסוהר, כמתואר בפרשה הקודמת (וישב):
"וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר. וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים. וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹקִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי" (פרק מ).
כאשר הוא מזהה, ששרי פרעה הנתונים עמו במשמר בית הסוהר 'זועפים', יוסף ביזמתו, מעודד אותם לספר לו את חלומותיהם, והוא רואה בחלומות אלה את הסימן שהוא ציפה לו במשך שנים רבות, שיציאתו לחופשי קרובה.
אפשר, שיותר מאשר הוא מלמד על גורלם של שר המשקים ושר האופים, חלומם מלמד על גורלו של יוסף. ניתן לומר, ששר המשקים חלם את 'החלום של יוסף', כי מטרת החלום הזה, הייתה להוציא את יוסף מבית האסורים, ובדרך זו נודע ליוסף - שיום השחרור שלו מתקרב.
וכבר אמרו חז"ל (מגילה י"ג), שהאירוע המתואר בתורה: "וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים וְעַל שַׂר הָאוֹפִים" (פרק מ), לא היה אלא - בעבור יוסף: "הקציף הקב"ה אדון על עבדיו - לעשות רצון צדיק, ומנו - יוסף".
אם כן לכאורה, כחלק מהפעולות הלגיטימיות של יוסף - על מנת להגשים את מטרתו וחלומותיו, הוא פונה לשר המשקים בבקשה: "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה" (פרק מ). אך הוא נענש על כך, ובעקבות מעשה זה - מעידה תורה: "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ".
ובמדרש רבה (פרשה פ"ט) מבואר: אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ (תהלים מ) - זה יוסף, וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים - על ידי שאמר לשר המשקים זְכַרְתַּנִי וְהִזְכַּרְתַּנִי, ניתוסף לו שתי שנים". וזהו שנאמר: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים - וּפַרְעֹה חֹלֵם". משמע, יוסף נענש על ידי ההשגחה העליונה בשנתיים נוספות בכלא המצרי, בעקבות חוסר בטחונו בה'.
דברי המדרש מעוררים תהיה. מצד אחד, מעניקים ליוסף את התואר "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ", ומאידך, משמע שחטא בחוסר בטחון!
שנית, הרי כמבואר לעיל, מאסרם של השרים נולד על ידי ההשגחה העליונה למען המטרה הזאת - הוצאת יוסף מבית האסורים, אם כן, יוסף שהמתין בסבלנות רבה עד כה - לרגע הנכון, הנה הוא מקבל "אות משמים" בדמות חלומו של שר המשקים, יהיה זה אך טבעי - שינצל את ההזדמנות שנפלה לידיו ויבקש זאת ממנו.
ה"בית הלוי" מבאר, שאמנם התירה התורה את ההשתדלות, "וצריך כל אדם לחדש לו מלאכה ועסק כדי שיהיה נקל לו לבטוח בהשם". אלא ש"שיעור ההשתדלות הנרצה - אינו שוה בכל אדם, רק כל אחד לפי ערכו".
על פי דבריו, "השתדלותו של יוסף שאמר לשר המשקים "כי אם זכרתני" - אל פרעה, הוא השתדלות קטנה ופחותה שנוכל לשער, דהרי אין בו רק דיבור אחד. ובפרט, כי ראה יוסף כי מן השמים הוא בא".
ומכל מקום, "כיון שרואין אנחנו שיוסף נענש גם על זה, הא מוכח מזה דכל כך היה בטחונו גדול עד כי גם זה המועט - למותר נחשבה לו, ומזה העונש, ניכר גודל בטחונו - מה שאין לשער ממש"
כלומר, 'מדת הבטחון' אינה שווה בכולם, אלא היא אינדיבידואלית. לכל אדם הותרה השתדלות מסוג שונה, ומה שהותר לאחד, נאסר לחבירו. יוסף לפי דרגתו הגבוהה במדה זו - נתבע גם על השתדלות קטנה, שאדם אחר לא היה נתבע עליה. ודווקא מתוך העונש של יוסף - על מעשה כל כך פעוט, אנו לומדים על גדלותו, וזהו שנאמר בו "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר".
ה"חזון איש" בספרו "אמונה ובטחון" (פרק ב) - מבאר בצורה שונה. הוא מבחין בין שני סוגי פעולות: האחת, היא 'השתדלות המותרת' - שאינה סותרת את מדת הבטחון, אך יש 'השתדלות אסורה' - הסותרת את הבטחון. ומעתה - כל מקרה לגופו, ומוטל עלינו - הבוטחים בה' "לדון במחשבתנו כל פעולה - טרם עשייתה, אם היא מוסכמת ממדת הבטחון".
לדבריו, פעולה שהיא מסתברת כמסוגלת להועיל, הרי היא השתדלות רצויה ומותרת. ופעולה שאין לה סיכוי ממשי להועיל, הרי היא בגדר 'מעשה נואש', והיא סותרת את מידת הבטחון הרצויה.
בדרך זו, הוא מבאר את דברי המדרש לעיל: "יוסף ידע שאין הצלתו תלויה בהשתדלות והכל מיד ה', אבל בהיות שנתחייב האדם בפעולות ולא לסמוך אניסא (על הנס), חייב יוסף את עצמו לשמש בהזדמנות זו, ולבקש משר המשקים".
אלא, "בהיות שלפי תכונת ה"רְהָבִים" אין בטבעו לזכור ולהיטיב, אין ראוי המעשה הזה רק מתוך יאוש, והמיואש עושה כל מה שיכול אף דברים הרחוקים מכל תועלת. אבל אין לבוטח לעשות כמו אלה, ואין פעולה זו מפעולות החובה, ויש במעשה זה כעין זריית אבק על זוהר האמונה ובטחון, ואחרי שאינה חובה - היא אסורה!".
היוצא מדבריו, יוסף הינו סמל הבוטח בה', אלא שטעה בבקשתו משר המשקים, כי חשב שהיה זה בגדר 'השתדלות מותרת' - לאור ההזדמנות שנקרתה בדרכו. אך כיון שהמצרי אינו אלא בגדר גאוותן - שאין לסמוך על טוב לבו, ממילא, אין זה בכלל השתדלות סמלית - מִינִימָלִית, והרי זה "מעשה של יאוש" האסור.