ביום הקמת המשכן, מצווה השם יתברך את אהרון הכהן להעלות נר תמיד, בבוקר ובערב. להדליק ולהיטיב את נרות המנורה, עד שתהא השלהבת עולה מאליה: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, ב).
נר תמיד. לא רק לפני אלפי שנים, לא רק לאהרון ובניו, לא רק לזמנים של משכן ומקדש. תמיד.
גם היום, גם עכשיו, גם אנחנו.
בא רבי נתן ומסביר איך הציווי הזה של 'בהעלותך' מבעיר לנו את החיים: "'בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת' – הנשמה קרויה נר, כמו שכתוב: 'נר ה' נשמת אדם', ועיקר שורש הנשמה הוא בחינת רצון. ועל כן נקראת נר, כי תוקף הרצון הוא כמו נר דולק..." (ליקוטי הלכות, או"ח, הלכות ברכות השחר, ה, אות מד).
כל יהודי – מזכיר לנו רבי נתן – הוא בעצם נר. אבל לא נר בגודל של נירון שעווה קטנטן וגשמי, אלא נר עצום ורוחני בגודל של נשמה, שנמשכת עד למעלה, עד לכיסא הכבוד...
ומה זה אומר לי, זה שאני נר, בסדר גודל בלתי נתפס ועם עוצמות כאלו אדירות?
זה אומר, שאני יכול להיות אדם מואר, דלוק, בוער; נר! זה אומר שאני גנרטור מהלך! זה אומר שיש לי כוח עצום להאיר את העולם לפחות כמו השמש! להאיר את העולם שלי, של אשתי, של הילדים שלי, של החברים, של כל עם ישראל, של כל העולם כולו!
הייתם מאמין?! אנחנו, שמסתובבים בעולם הזה, בתוך הגוף הזה, בחושך הנורא והגלותי והאפל הזה, אנחנו בעצם נרות אדירים כאלה?!
איך זה יכול להיות?!
עם כאלה מַבְערים אינסופיים, הכול צריך להיות לנו קל ופשוט ושמח וזורח ומתרונן ומלא שיר ושבח לבורא עולם...
כל דבר שיגידו לנו, ולא משנה מה זה יהיה, אמור להיות קטן עלינו: גמילה מהתמכרויות? – אין בעיה, מעכשיו ולנצח... שעה ביום התבודדות בלב נשבר ו-23 שעות מאושרות? – כמובן, אני רץ על זה.. ללמוד תורה? – הו, תודה רבה!!... לעזור בבית? – מיד, מה שתגידו... לדון כל אדם לכף זכות ולטובה? – ברור, איזה רעיון טוב...
נשמע כמו ימות המשיח.
ואנחנו, עם כל הנרות העוצמתיים שבתוכנו, לגמרי לא שם...
למה? אם יש לנו נשמה ואנחנו נר, אז איפה האור, האש הזאת שלנו?
פשוט מאוד. לא מספיק שיש נר, צריך להדליק אותו.
ולדבר הזה, שמדליק אותנו, את הנרות שהננו, קוראים "רצון".
"תוקף הרצון הוא כמו נר דולק...כי גשמיות הגוף והעולם הזה נקרא חושך, ומעוצם החושך לא היה אפשר להתקיים... רק הנשמה נמשכת ממקום גבוה מאוד, מרצון העליון, על כן יש לה כוח אם תרצה לעמוד במלחמה זאת, כי אם תתגבר לאחוז בשרשה, שהוא בחינת רצון, דהיינו שלעולם לא תניח את הרצון הטוב בכל מה שיעבור עליו – על ידי זה תוכל להתגבר לעולם נגד חשכת הגוף והעולם הזה... כמו נר ממש שמאיר בכל מיני חושך..." (שם).
אז הרצון מדליק את הנשמה שלנו, עד שתוכל לצלוח את כל חושך העולם הזה, אבל מה קורה כשהנר שלנו מכובה, כשאין לנו רצון?
הרי תכל'ס נפלנו לעולם הזה כמו לתוך הפסקת חשמל. מרגע שפקחנו עינים בין הסדין למובייל, הפלורסנטים היו מקולקלים... וגם אם בהתחלה, כשהיינו קטנים ותמימים, רצינו משהו, רצינו מאוד, בערנו מרצון – מהר מאוד גדלנו והחכמנו והבנו, שחבל לנו על הזמן ולא יעזור לנו לרצות, כי ממילא אף אחד לא מתחשב ברצונות שלנו וממילא המבוגרים מכתיבים לנו או החברה מכתיבה לנו או המציאות מכתיבה לנו, ובכל מקרה, לרצונות שלנו אין שום מקום, כך שעדיף, במחילה מכבודנו, שנכבה את האש. לטובתנו, כמובן, כדי שנפסיק להתאכזב...
והיום, אחרי שכבר הכול נאבד לנו, אין לנו מושג מה אנחנו רוצים. אין לנו מושג אפילו מה זה נקרא לרצות. הכול מטושטש ודהוי, ואנחנו סוחבים את החיים עם מבט מעומעם וזיכרון מטושטש, זורמים עם ה'צריך' ולא רוצים כלום.
אז מה? יש לזה תקנה? אפשר להבעיר אותנו מחדש? אפשר לחבר אותנו לעוצמות המאירות של הנשמה שלנו? אפשר שנרצה משהו, נרצה ממש, כמו כשהיינו קטנים ותמימים? אפשר שיהיו בנו רצונות של קדושה, רצונות חזקים, בכל מה שעובר עלינו, עד שנאיר כמו נר אדיר כזה, שמאיר בכל מיני חושך שבעולם?
כן! אפשר!!!!
"אבל אי אפשר לזכות לזה, כי אם על ידי שמקשרים עצמו לצדיקי אמת, שהם כלולים בבחינת משה, שנסתלק ברעוא דרעוין – ברצון שברצונות, שהוא עומד בין שמד לרצון ועושה גרים ובעלי תשובה בעולם, כי מעלה אותם משמד לרצון. כי רק הוא מאיר ומכניס תוקף הרצון דקדושה בכל אחד ואחד, אפילו אם נפל, חס ושלום, למקום שנפל, הוא מכניס בו גם כן שיתגבר בתוקף הרצון הטוב" (שם).
מדהים! לא משנה עד כמה נפלנו לשמד, למוות, לחוסר רצון טוטאלי – הצדיק האמתי, בחינת משה, יכול להעלות אותנו משמד לרצון, ולהדליק אותנו – שנבער!
מה צריך לעשות בשביל זה?
"וזהו 'בהעלותך את הנרות' – כשתרצה להדליק ולהעלות את הנרות הקדושות שהם בחינת נפשות ישראל, שיבערו להשם יתברך ונרם יהיה הולך ומאיר בכל מיני חושך, 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות' – פני המנורה זה בחינת הצדיק, שהוא בחינת משה, שכל המנורה הטהורה שהם כלל נשמות ישראל מאירים ממנו" (שם).
לקשר את עצמנו לצדיק. לקיים את העצות של הצדיק, להביא את עצמנו אליו, ככה, כמו שאנחנו, כבויים, מדוכאים, שרויים בעלטה ומעורטלי כל רצון... ולהגיד לו 'תראה'...
את השאר הוא כבר עושה.