אין ספור מילים כבר הוקלדו ופורסמו מעל אכסניה מכובדת זו בכל הקשור לתהליכים שעוברת המוסיקה החסידית בתקופה סוערת זו. היה זה אחר הטורים הראשונים שכתבתי כאן, במסגרתו הספדתי את המוסיקה החסידית תחת הכותרת העצובה והקודרת: "המוסיקה החסידית מתה". זו אכן הייתה תקופת דמדומים שנמשכה למעלה לעשור, כאשר המוסיקה החסידית דעכה ונאבקה על חייה, ולאט לאט פינתה את מקומה לז'אנרים אחרים שהשתלטו בסערה על האוזן שלנו.
אכן, לא קל היה לעמוד מנגד ולהביט בעצב על לכתה. מ.ב.ד, פעם המלך הבלתי מעורער של המוסיקה החסידית, מסתגר בביתו ומתכנן לעשות עליה לישראל, שר היום לטייקונים תמורת טבין ותקילין. פריד מזמן נטש את הסגנון החסידי עליו גדלנו, והלך לשיר בשדות זרים, כשהוא עומד על במה אחת עם עמיר בניון/יהורם גאון/חנן יובל ועוד. לא ירחק היום שבו הוא יבצע את 'אדרבה' בדואט עם שלמה ארצי, עם גיטרה אקוסטית באיזה מועדון תל אביבי אפוף עשן סיגריות וריח אלכוהול. "שלמה ואברם- המופע",יהיה כתוב על שלטי החוצות. זה לגמרי בדרך.
ושוואקי, האברך האמריקני שעשה היסטוריה וכבש מדינה שלימה כשהוא צוחק כל הדרך לקיסריה, ממשיך לשגר אלינו אלבומים בעברית מלוטשת עם שלומי שבת על הבמה וקובי פרץ בקהל על תקן גרופי נלהב. סופה של תקופה, חשבנו לעצמינו ומחינו דמעה. וליפא? עדיין עסוק בגרדרובה, וה'קפטן' הסגול עם ציורים של דובי פנדה צהובים, ושטריימל בגוונים פסיכודליים, על הבמה של מישקולץ מכפכף את הקהל עם השיר כף אל כף, למזרח, לצפון, לדרום ולמערב.
This browser does not support the video element.
מרדכי בן דוד מופיע בפני טייקונים (צילום: משה גולדשטיין)
הנוסטלגיה, חשבנו לעצמינו בתוגה. היא לעולם לא תשוב.
היה זה יואלי קליין, עד לפני כמה חודשים בחור אנונימי למדיי והיום עומד בראש התופעה שהטריפה את הדור, שאמר במילים פשוטות: ואפילו בהסתורה שבתוך ההסתורה, או שמא: החלטורה שבתוך החלטורה, וטריליון הקאברים והרמיקסים שלקחו בשבי את השיר האומלל נוסח דאעש, כולל עריפת ראש מזעזעת, אבל בוודאי גם שם נמצאים האנשים שאולי יעניקו לנו תקווה לעתיד מוסיקלי ורוד יותר.
אם כן רבותי, ישנה נקודת אור שמנצנצת באפילה, שאולי מעידה על תחילתו של תהליך קונטרוברסלי (תעשו גוגל), שאולי עתיד להחזיר לנו את המוסיקה החסידית הביתה! אני יודע, אסור לפתח ציפיות, כי כגודל הציפיה כך גודל האכזבה אמרה לי אמא, אבל תרשו לי לפנטז על הרגע, בו תוחזר לנו את האבידה שהלכה לאיבוד בשנים האחרונות, וזרוקה בקרן זווית מבלי דורש.
אולי, רק אולי, יש עוד עתיד למוסיקה החסידית, ושבו בנים (פריד, מ.ב.ד ושוואקי) לגבולם. זמר אחד שהפיח בי את התקווה הקלושה הזאת, הוא אלי הרצליך. מדובר בזמר וותיק למי שלא יודע, שחורש את אולמות החתונות שנים ארוכות. לאחרונה יצא אל מדפי חנויות המוסיקה זצ"ל, אלבום הבכורה שלו "חתן דומה למלך". הרצליך שם לעצמו מטרה אחת במהלך הקלטות האלבום, והיא לנסות ולהוביל קו מוסיקלי סולידי, ויש שיגדירו אותו כשמרני.
שמעתי את הדיסק פעם אחת. ופעם נוספת. ועוד פעם, והגעתי למסקנה שהאלבום בעצם מביא איתו את הנוסטלגיה שאני כ"כ עורג לה. מדובר במקבץ שירים שזורקים את המאזין שנים אחורה, ללחנים החסידיים הקליטים, לעיבודים של מוישה לאופר וללחנים של יוסי גרין. הקול של הרצליך הוא קול 'חסיד-ישיבתי' מובהק, ובשילוב הבחירה המצויינת של השירים, התגלה כאן פוטיציאל שעשוי עוד לבצע פעולות הנשמה בקנה הנשימה של המוסיקה החסידית שנאבקת על חייה.
This browser does not support the video element.
ואפילו בהסתרה, גרסת הקליפ
האלבום השני שיצא לאחרונה ובהחלט מזכיר גם הוא את התקופה ההיא, הוא האלבום של אלי פרידמן, "מה הבריות אומרות עליו". מדובר בזמר שחרש את ההיסטוריה של 15 השנים האחרונות עם להיטים גדולים יותר, ועם שירים אינטמיים ומרגשים. פרידמן הוא ווירטואוז מוסיקלי, ואחד האמנים הכי מקוריים בסביבה. ייאמר לשבחו כי את היציאות המקוריות שלו הוא מקפיד להעביר לנו בעדינות ומתחת לרדר, ועם זאת ממשיך לשמור על המעטפת החסידית-ישיבתית המסורה לנו.
פרידמן עשה בשכל כשנתן לליפא שמעלצר לומר בפתח השיר "מה הבריות אומרות עליו", רק את המשפט הראשון. הוא חסך מעצמו ומאיתנו גימיקים מיותרים וקריאות 'קוקוריקו' מביכות, ופשוט נתן את עצמו בשירה ובהגשה המיוחדת שלו, פלוס לחנים מפגיזים ועיבוד מצויין שמתכתב מעט עם מוסיקת דאנס, ואפילו רגאיי.
האם ניתן להבין מכך שהמוסיקה עלתה בחזרה על הסוס? עדיין מוקדם לקבוע. עם זאת, בהחלט ניתן לומר כי היא נמצאת במגמת התאוששות מעודדת. עד לפעם הבאה ששוואקי ישיר עם אייל גולן בקיסריה.
ואם כבר, אז עוד הערה לסיום: תזמורת המנגנים פרצה לתודעה שלנו לפני הרבה שנים, עם חומרים מעולים ומשובחים, ועם כל אינפלאציית הקאברים האחרונה, נזכיר כי הם אחראים גם ללהיטי ענק מקוריים כגון 'מלאכי רחמים' וגם 'ומלאכים' (יש להם קטע עם מלאכים כנראה). אני באופו אישי אהבתי ותמיד אמשיך לאהוב ביצועים מחודשים שמוקלטים חי מהשטח, ועוד הקהל שיוצא מגדרו ושואג לשמיים מוסיף אפקט מלהיב. ויש גם את השם 'קומטאנץ', על משקל קומזיץ, אבל בפועל השם הזה מעורר את המאזינים לקום ולרקוד. המלצה שלי, המחרוזת המטריפה עם איציק אשל ששלף את השיר "אם אין אני לי מי לי" והוריד פצצת אטום על הבמה. ויש גם את שלומי גרטנר החביב, שמתגלה כזמר לא רע בכלל, ומפגין יכולות מצויינות גם על הבמה, ולא רק באולפנים.
הצגת כל התגובות