ההורים חתמו על הסכם גירושין שאושר בבית הדין הרבני בחיפה בשנת 2013. בסוגיית המשמורת נקבע בהסכם כי הבן המשותף שלהם יישאר במשמורת האם עד גיל 18, וישהה עם אביו פעמיים בשבוע וכל סוף שבוע שני, החל מגיל 3.
כשנה לאחר מכן, הגיש האב בימ"ש לענייני משפחה בחיפה תביעה בה ביקש להעביר אליו את המשמורת או להורות לאם להתגורר במרחק מקסימלי של 25 ק"מ ממקום מגוריו, ולקבוע שהאם אינה רשאית לעבור עם הבן למקום אחר ללא הסכמתו של האב.
התביעה הוגשה לאחר שהאם העברה להתגורר עם הילד אצל הוריה בדרום הארץ. פסיכולוג שמונה כמומחה מטעם ביהמ"ש המליץ שהאם תתקרב קצת לאב ותגור במרחק של עד 45 דקות נסיעה מביתו.
האב המתגורר בצפון הארץ ביקש לאמץ את עמדת המומחה. הוא טען כי המעבר יצר בינו לבין בנו נתק "חד וחריף", והפך את חייו, שכן הוא נאלץ לנסוע שעות ארוכות בדרכים וללון בבתי מלון.
האב טען כי משמורת אינה רק הזכות להיות עם הילד אלא גם החובה לדאוג למפגשים בינו לבין ההורה הלא משמורן. לשיטתו, האם ביצעה את המעבר כדי לנקום בו ולפגוע בו, תוך התעלמות מוחלטת מצרכי הילד.
האם ביקשה לדחות את התביעה וטענה שהאב פוגש את בנו מתי שהוא רוצה. בנוסף, לטענתה, האב עזר לה לעבור ואפילו הסיע אותה, ולא הגביל אותה בהסכם הגירושין.
עוד נטען בין היתר כי המלצת המומחה נכונה רק "בחלל ריק", מתוך אינהרנטית כי הרחקת הילד מאחד מהוריו כרוכה בפגיעה בלתי נמנעת בקטין. בחינה זו עשויה תמיד להביא את בית המשפט לאותה מסקנה, אלא שצריך להתייחס לנסיבות המקרה הספציפי.
נושאת בעיקר האחריות
סגנית הנשיא השופטת שושנה ברגר העירה כי במקרים מסוג זה אין פתרון אופטימלי, אלא רק פתרון שהוא "הרע במיעוטו".
השופטת אמנם מתחה ביקורת על התנהלות האם שביצעה את המעבר מבלי לבדוק את טובת הילד או להתייעץ עם גורם כלשהו, אך החליטה לדחות את התביעה, וזאת למרות שהתרשמה שהאב הוא "אב אוהב, מסור וחם".
בעיקרו של דבר, השופטת סברה כי יש להותיר את המצב כפי שהוא היום, מאחר שלפי גורמי הרווחה הילד הסתגל טוב לחייו, ועומד להתחיל כיתה א' בשנה הבאה, וכן מאחר שהאם היא הדמות הדומיננטית בחיי היומיום שלו והנושאת בעיקר האחריות לגידולו.
שיקול נוסף היה העובדה שהאב ממילא נוסע הרבה לדרום הארץ במסגרת עבודתו.
בתוך כך השופטת הבהירה כי בית המשפט אינו מחויב להמלצת המומחה, שנראה לה לא מעשית במקרה הנוכחי.
"משהאם נמצאה כהורה המשמורן המועדף ובהעדר כל התרשמות או אינדיקציה לרצון של האם לחבל בקשר שבין הקטין לאביו, לא ניצב כל שיקול של ממש שמכוחו יש למנוע את אישור המעבר", קבעה השופטת.
לאחר מכן, השופטת פירטה כיצד להרחיב את זמני השהות של הבן עם אביו, וכתבה הוראות מפורטות בנוגע למפגשים שביניהם, שיכללו יותר חגים אצל האב וסופי שבוע ארוכים במידת האפשר.
בסיום פסק הדין השופטת הציעה לצדדים לפתוח דף חדש, "שיביא לשקט ולרגיעה להם הקטין כה זקוק".
- ב"כ התובע: עו"ד שי חמו
- ב"כ הנתבעת: עו"ד ליאורה אוחנה ואח'
עורכי דין משפחה • לפסק הדין לחץ כאן
הכותבת: עו"ד איריס אסא בריינין עוסקת בדיני משפחה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותבת לא ייצגה בתיק.