חברה בעלת מפעל לעיבוד מתכות בחולון רכשה לפני כמה שנים מבנה במרחק שני בניינים מהמפעל, ששימש בעיקר כמחסן לחומרי גלם. אלא שלצרכי ארנונה, עיריית חולון סיווגה את המבנה בסיווג "משרדים, שירותים ומסחר", בטענה שהוא מהווה "מחסן עצמאי", ולא בסיווג "תעשייה ומלאכה", כפי שעשתה בנוגע למבנה קודם.
לייעוץ בענייני ארנונה:
מהלך זה חייב את החברה בארנונה גבוהה יותר, וועדת הערר של העירייה דחתה ערר שהגישה החברה בנוגע לסיווג הנכס. ועדת הערר קבעה, בין היתר, שהנכס אינו משמש "לתעשייה ומלאכה" כיוון שפעילות הייצור בו זניחה, וכן אינו מהווה "מחסן נִלווה", כיוון שאינו צמוד למפעל.
החברה הגישה ערעור בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב, בו טענה, בין היתר, כי הוועדה שגתה כשפירשה את המונח "נלווה" כמחייב צמידות פיזית.
בנוסף נטען כי הנכס אינו מחסן עצמאי אלא מפעל או לפחות "בית מלאכה", שכן קיימות בו מכונת ייצור שונות, המשמשות ללחיצה ולחיתוך. כמו כן, המערערת הדגישה כי בנכס הנלווה אין רכיבים המאפיינים מערכת עצמאית ונפרדת מהמפעל, כמו למשל משרדים, מחשבים או מערכת ניהולית כלשהי.
ואולם, העירייה התעקשה כי פרשנות נכונה של צו הארנונה היא שמבנה "נלווה" חייב להיות צמוד פיזית אל המפעל.
כמו כן, העירייה טענה כי מהראיות עולה שהנכס אינו משרת את המפעל אלא דווקא שהמפעל משרת את הנכס, כיוון שבמפעל מצוי משרד שממנו מתקבלות הזמנות עבור מוצרים המאוחסנים במבנה ואלה מועברים למפעל לצורך מסירתם ללקוחות. משכך, לא מדובר בבית מלאכה או תעשייה.
הסתכלות רחבה
השופטת גיליה רביד לא חלקה על העובדות שתיארה ועדת הערר, שלפיהן לא מבוצעת בנכס פעילות של ייצור או שהיא מאד שולית.
אלא שהשופטת הגיעה למסקנה שונה בנוגע לאופן שבו יש לפרש את צו הארנונה. "לטעמי, שגתה הוועדה בקובעה לצורך הוכחת התנאי "נלווה" נדרש להוכיח צמידות פיזית בין הנכס למפעל", כתבה בפסק הדין.
"פרשנות מצמצמת כזו אינה עולה בקנה אחד לטעמי עם תכלית הסעיף שנועדה להכיר בצורכיהם של מפעלים ובתי מלאכה ולהתחשב באלה לעניין ארנונה, מתוך תפיסה והבנה שמפעלים תעשייתיים עושים שימוש במחסנים לחומרי גלם כחלק מהתהליך היצרני", הוסיפה השופטת.
לעמדתה, פרשנות ראויה למונח "נלווה" מצדיקה הסתכלות רחבה יותר ובחינה "מהותית", מעבר למבחן פיזי ומצומצם של צמידות גיאוגרפית. אין משמעות לעובדה שהנכס אינו צמוד אלא נמצא במרחק שני בניינים. העובדה שהחברה לא הצליחה למצוא נכס במבנה צמוד למפעל אינה צריכה לעמוד לה לרועץ.
כמו כן, במקרה הנוכחי, קבעה השופטת, הנכס "משרת" את המפעל כמחסן, ומסקנה זו מתבקשת גם לאור הקביעות העובדתיות של וועדת הערר עצמה.
לפיכך, בסיכומו של דבר, השופטת קבעה שיש לסווג את הנכס כמחסן הנלווה ומשרת את המפעל, ולסווגו בסיווג של "תעשייה ומלאכה" לצורכי ארנונה. העירייה חויבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 שקל.
בפסק הדין ניתן לראות שתי מגמות הפוכות הקיימות בארץ. מחד, ועדות הערר מאמצות לעיתים רבות את עמדת הרשות המקומית, גם אם מדובר בפרשנות מצומצמת ודווקנית ביותר, שעיקר מטרתה לנסות ולהגדיל את ההכנסות. מצד שני מדובר בהמשך המגמה מצד בתי המשפט, הבוחנים את השימוש האמיתי שנעשה (או לא נעשה), ופוסקים בהתאם.
- ב"כ המערערת: עו"ד צחי הורוביץ
- ב"כ המשיב: עו"ד אלי אליאס
עורכי דין דיני מיסוי עירוני • לפסק הדין לחץ כאן
הכותב: עורך דין רן הירש עוסק בדיני מיסוי עירוני
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותב לא ייצג בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.