אזרח עובד צה"ל שמאז 1981 מועסק כמכונאי טנקים בשירות המדינה אובחן בשנת 2007 עם סרטן עור ותבע לפני כשנתיים פיצויים של כ-380 אלף שקל מהמדינה, שלטענתו התרשלה בכך שלא סיפקה לו אמצעי הגנה נאותים כמו משקפיים, בגדים מתאימים וקרם הגנה.
נפגעי עבודה?
המחלה, שהוכרה על-ידי ביטוח לאומי כמחלת מקצוע, גרמה לו לנכות ניכרת, לטענתו, בין היתר בשל הצלקות המכאיבות והמכוערות הפזורות על גופו. בנוסף הביע התובע חשש מפני פיטוריו, שכן לטענתו הוא כבר לא מתפקד כבעבר.
בתחילה, המדינה התגוננה מפני התביעה אולם בשלב הסיכומים הודיעה שהיא מודה באחריות לנזקי התובע, אם כי לא בכולם. ראשית, לטענתה התובע אחראי ל-20% מהנזקים כיוון שאדם סביר אמור לדעת שעליו להשתמש בקרם הגנה. שנית, היא טענה כי בכל מקרה אינה צריכה לשלם לו פיצוי משום שנזקיו האמיתיים נבלעים בתגמולים שכבר קיבל מביטוח לאומי.
לטענתה, התובע הגזים בסכומים שדרש, שכן בסך הכל נותרה לו צלקת אחת. כמו כן, חלק מהנזקים כלל לא קשורים לעבודה ונבעו מתאונה שעבר מזמן. בתוך כך, המדינה הפנתה לכך שמזה כעשור הוא עובד במחסן מקורה ואינו חשוף לשמש.
גם לבד אפשר למרוח קרם הגנה
מאחר שהמדינה הכירה באחריות, השופטת רייך מבית משפט השלום בהרצליה התפנתה ישירות לשאלת הנזק: תחילה היא עסקה בהערכת הנזקים שנגרמו לתובע, ולאחר מכן בסוגיית האשם שרובץ על התובע עצמו.
באשר לנזקים, השופטת לא קיבלה את הסכומים הגבוהים שביקש התובע. כך למשל, התובע טען שבגלל המחלה הועבר לתפקיד פחות טוב, אלא שהשופטת לא מצאה שההעברה הייתה קשורה בצורה כלשהי למחלה.
עם זאת השופטת קבעה כי לתובע כן נגרמו הפסדי שכר מסוימים בשל הנכות ממנה הוא סובל. בנוסף, השופטת ביקשה לצפות פני עתיד מאחר שלא ניתן לשלול את האפשרות שהתובע ייפלט ממעגל העבודה בשל גילו ונכות, ומשכך היא פסקה לו 75 אלף שקל ברכיב זה.
כמו כן, בעוד שהתובע ביקש פיצוי של 150,000 שקל על כאב וסבל, ומנגד המדינה טענה שלא מגיע לו יותר מ-30,000 שקל, השופטת – שהבינה ללב התובע שנדרש לעבור טיפולים לא נעימים – החליטה לפסוק לו 70,000 שקל. לנזקים אלה התווספו עוד 15,000 שקל על הוצאות רפואיות.
מכאן עברה השופטת לדון בסוגיית האשם. התובע ביקש שלא לייחס לו אשם בכלל וטען שהנתבעת – שאילצה את העובדים לעבוד חשופים תחת השמש הקופחת – צריכה לקחת על עצמה אחריות מלאה.
ואולם, לאחר שבחנה את המצב המשפטי, קבעה השופטת כי אף שחובת הזהירות של המעסיק גבוהה יותר מזו של העובד, התובע היה צריך לדאוג לאמצעי הגנה גם באופן עצמאי, ולכן יש לייחס לו 15% אשם תורם. בתוך כך, השופטת הדגישה כי האחריות המרבית היא של המדינה. כמעסיקה, היא זו שיש לה את האמצעים הטובים ביותר למניעת נזקים והיא זו שאחראית לספק לעובדיה תנאי עבודה בטוחים.
בתום עריכת החישובים, נזקי התובע הסתכמו ב-160,000 שקל. לאחר ניכוי התגמולים שקיבל מביטוח לאומי, המדינה תשלם לו 52,408 שקל בתוספת החזר הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין.
ב"כ התובע: עו"ד קפלון
ב"כ הנתבע: עו"ד מנדלבאום
לעורך דין תאונות עבודה • לפסק הדין לחצו כאן.
הכותבת: עורכת דין שרון גליק עוסקת בדיני נזיקין ותאונות עבודה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין".
** הכותבת לא ייצגה בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.