בטורו במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מתחקה סבר פלוצקר אחר מקורותיה ההיסטוריים של "קצבת האברכים", שעלתה לראש סדר היום של כמה מהעיתונים בימים האחרונים. לדבריו, היא ניתנת "לשיעור קטן מכלל האברכים, בין 10% ל-15%", כשבפועל "ישולמו השנה כ-11 אלף קצבאות הבטחת הכנסה לאברכים נשואים עם ילדים, עד 1,050 שקל לחודש לכל אחד. מבחינתה של המשפחה החרדית הזכאית לגמלה, זו תוספת של רבע עד שליש למקורותיה הכספיים הדלים. העלות לקופת המדינה: 120 מיליון שקל, סכום קטן יחסית. אין כאן אפוא בעיה של כסף, יש כאן בעיה של עקרונות".
העיקרון הוא "האם המדינה צריכה להבטיח את הכנסתו של מי שמסוגל לעבוד אך אינו רוצה לעבוד", אך פלוצקר טוען כי זו הצגה לא נכונה של המציאות, מאחר שהמדינה למעשה אוסרת על האברכים לעבוד, כיוון שאינם משרתים בצבא: "המדינה אוסרת על האברך החרדי לצאת לעבודה, ובה בשעה מענישה אותו על כך שאינו מתפרנס ומונעת ממנו קצבת הכנסה כחוק. במקביל היא משלשלת לידיו דמי כיס של 1,000 שקלים בחודש כדי שלא יגווע ברעב".
ביטול הקצבה, לפי פלוצקר, לא יוביל להתגייסות המונית של הנפגעים, אלא למעבר לכלכלה שחורה, הידוק החגורה והסתמכות על תרומות. לכן "הנושא ראוי לבחינה מקיפה יותר" בדבר הדרך הראויה לסלול את דרכם של האברכים לשוק העבודה. "צדק לכן ראש הממשלה בנימין נתניהו שהקים אתמול ועדת מומחים מיוחדת לא רק לבחינה תיאורטית של סוגיית התעסוקה במגזר החרדי [...] אלא בעיקר לגיבוש מהלכים מעשיים [...] קל להפליג על כנפי הדמגוגיה", מסכם פלוצקר.
עיתוני ישראל מתאמצים, פעמים רבות, לאמת את הקביעה הזו של הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות". התיעוב לחרדים חוצה מחנות, וצץ מדי פעם, בדרגה זו או אחרת, בכל אחד מהעיתונים היומיים הישראליים. החרדים הם "האחר" של העיתונות העברית בארץ אפילו יותר מהערבים, שכן גם העיתון הליברלי "הארץ" מיישר לעתים קו עם העיתונים האחרים ביחסו אליהם. ודייק: האשמה בדמגוגיה מתמקדת בסגנון, לאו דווקא בתכנים.
"הארץ" הוא היום העיתון היחיד שמקדיש את הכותרת הראשית שלו לנושא: "הוועדה תמליץ: הקצבה לאברכים תעוגן בחוק לצד עידוד התעסוקה"; "ראש הממשלה החליט אתמול לדחות בשבועיים את הדיון בחוק הבטחת ההכנסה לאברכים, והורה להקים ועדה לגיבושו. בין המלצותיה הצפויות: הפחתה הדרגתית בגובה הקצבה בהתאם להשתלבות בשוק העבודה".
המוסף הכלכלי של העיתון, "דה-מרקר", אינו מצטיין באותה סולידיות. "11 אלף אברכים – וסטודנטית חילונית אחת" היא הכותרת הראשית של המוסף. "בג"ץ קבע שקצבת הבטחת ההכנסה המוענקת לאברכים חרדים בלבד אינה שוויונית – ובממשלת נתניהו מצאו פתרון: ועדת פקידים תכשיר את האי-שוויון ותבטיח את תמיכת החרדים בתקציב. במשרדי ראש הממשלה והאוצר טענו כי גם סטודנטים שאינם חרדים יהיו זכאים לקצבה אם יעמדו בקריטריונים הנדרשים – אך אתמול התברר שאף גוף רשמי אינו מכיר סטודנטים כאלה".
זו, כמובן, דוגמה לדמגוגיה מובהקת. הרי ברי שסטודנט העונה לקריטריונים, דהיינו, אדם בעל משפחה שהוא עני מאוד, אך מוצא לנכון לגשת ללמוד לתואר אקדמי, יהיה חיה נדירה, אם בכלל. עצם ההשוואה בין ברייה כזו ובין אברך, מי שלימודיו ועוניו קשורים זה בזה ונובעים זה מזה, הוא אקט תעמולתי צבוע ומתחסד. אלא שהעיתון יכול לטעון, ובצדק, כי את ההשוואה הזו ואת הגיחוך הנלווה לה הוא נכפה לעשות. מי שהביא אותה לעולם אינה העיתונות, אלא לשכת ראש הממשלה שכתבה את התירוץ הזה בהודעה לעיתונות.
וב"עסקים" של "מעריב" כותב יהודה שרוני: "ראש הממשלה בנימין נתניהו סימן מזמן את פתרון הפלא לבעיותיו היומיומיות הדוחקות. כל אימת שהוא נתקל במשבר או בבעיה כלשהי, הוא מאמץ את פתרון הקסם – הקמת ועדה. אבל איך אפשר לסמוך על כך שה´ועדה´ תקבל בסופו של דבר את המסקנות הנכונות? באמצעות פטנט מקורי: בראש הוועדה יעמוד מנכ"ל משרדו, אייל גבאי".
שרוני מונה את הוועדות שהוקמו בראשות גבאי. מלבד הוועדה לבחינת קצבות האברכים, מנכ"ל משרד ראש הממשלה אחראי גם על הוועדה לעידוד תחרותיות במשק (ועדת הריכוזיות), ועדת איתור ליו"ר מפעל הפיס וועדת איתור מועמדים לוועדה המוניטרית של בנק ישראל. האם ארבע ועדות, שתיים מהן ועדות איתור, הן מספר רב של ועדות המצדיק השתלחות במקימיהן? לפי שרוני, כן. גם בכל שאר העיתונים מותקף נתניהו על החלטתו להקים ועדה. כמו החרדים. לרשותו לפחות עומד "ישראל היום" (כותרת הדיווח שם: "הוועדה תדון, ותאשר").