בית המשפט המחוזי בבאר שבע גזר היום (שלישי) את עונשו יובל כאהן, מנהל מכינת "בני ציון", ואת אביב ברדיצ'ב, המנהל החינוכי בשלוחת תל אביב במכינה, בעשר עבירות של גרימת מוות ברשלנות. הפרקליטות דרשה עונש של 12 שנות מאסר, אך בית המשפט גזר פחות.
בית המשפט גזר על שני הנאשמים עונש של 7 שנות מאסר כל אחד, מאסר על תנאי ופיצויים בסך של למעלה מ-200 אלף ש"ח כל אחד (מעבר לפיצויים הגבוהים שהועברו למרבית המשפחות בהליך אזרחי).
השניים נמצאו אחראים למותם של עשרה בני נוער שטבעו בשיטפון בנחל צפית באפריל 2018, במהלך טיול גיבוש של מועמדים למכינה.
בהכרעת הדין עולה, כי הנאשמים ברשלנותם, כל אחד על-פי חלקו, גרמו למותם של עשרת המנוחים ולחבלה אצל שניים נוספים, אשר נשטפו אל מותם בנחל צפית במועד שבו היו התרעות חמורות לשטפונות, במהלך טיול הכנה למכינה קדם צבאית. טיול שלא היה הכרח לצאת אליו. טיול שהזהירו מפניו. טיול שלא נכון היה לצאת אליו. טיול שנרשם בדפי ימיה של המדינה כ"אסון נחל צפית".
לאחר מתן גזר הדין, מסרו עוה"ד סיגל ושטורק: "אנו מצרים על כך שהנאשמים הורשעו בעבירות קלות יותר מאלו שיוחסו להם בכתב האישום, דבר שלדעתנו אינו ממצה את הדין עם הנאשמים. בנימה אישית, לאחר שנים של ליווי צמוד של משפחות הקורבנות, ובמיוחד בתקופה מורכבת זו, נזכיר את האובדן הגדול שלנו כחברה – במותם של עשרה צעירים שכל רצונם היה לתרום למדינה ולעם."
עדויות בני המשפחה שנשמעו בפני בית המשפט בהן סיפרו בכאב גדול על אודות יקיריהם שנספו באסון לא הותירו עין יבשה, ואפשרו הצצה אל חיי הנספים, אל תחביביהם, פעילותם, שאיפותיהם, הערכים עליהם גדלו ומחויבותם החברתית.
דרך העדויות נחשף בית המשפט במעט אל צעירים מופלאים, כישרוניים, מלאי שמחת חיים, אשר הספיקו לעשות ולתרום לחברה כל כך הרבה בחייהם הקצרים.
בגזר הדין עמד בית המשפט על מאפייני ההתרשלות של כאהן, שחרף תפקידו הניהולי הבכיר והסיטואציה החריגה והקיצונית בה הייתה הקבוצה שטיילה, הוא לא התעניין ולא ידע מה בדיוק עושה הקבוצה, וכשכבר הבין מה עושה - לא הפסיק אותה.
ביחס לברדיצ'ב נקבע שלא נתן דעתו כנדרש להתרעות שהתקבלו ונכנס יחד עם קבוצת צעירים שסמכה עליו לנחל מעוקי חרף אותן התרעות ומזג האוויר ששרר באותה עת.
בית המשפט עמד על הפגיעה הגבוהה בערך קדושת החיים ובערכים נוספים, ובכללם בפגיעה בערך של יחסי האמון בין הורים לצוותים החינוכיים במסגרות השונות בעקבות האסון.
בית המשפט התייחס לנסיבות ביצוע העבירה, למידת הרשלנות המשמעותית של הנאשמים ולכך שרשלנותם של הנאשמים לא הייתה רגעית.
לצד זאת, בית המשפט עמד גם על כך שרשלנותם של הנאשמים היא מחדלית בעיקרה, לכך שמותם של הנספים נגרם כתוצאה ישירה מאסון טבע, ולכך שהאסון ארע אגב פעילות רצויה, חינוכית וערכית, כמו גם להתנהלות הרשויות המוסמכות שסירבו לקחת חלק בגיבוש הנחיות והוראות בטיחות לטיולים של מכינות קדם צבאיות, ואשר סירבו לאפשר למכינות להסתייע בחדר המצב של משרד החינוך.
בית המשפט התייחס לעמדה העונשית שהציגו הצדדים, אשר לא תאמה את נסיבות האירוע.
הצדדים התייחסו בטיעוניהם לפסק הדין בפרשת "אסון ורסאי", בו נספו 23 מבלים ונפצעו 356 נוספים, בו הורשע הנאשם המרכזי בעבירות של גרימת מוות ברשלנות ועבירות נוספות, בדומה לנאשמים בתיק זה, ועונשו נגזר לארבע שנות מאסר. בית המשפט עמד על השוני הקיים בין נסיבות "אסון ורסאי" לנסיבות ענייננו, וכפועל יוצא על ההבדלים הנדרשים בענישה.
בגזר הדין בית המשפט נדרש גם לנסיבותיהם האישיות – משפחתיות של הנאשמים, לתרומתם לחברה משך שנים ארוכות בעולם המכינות ובצבא כקצינים קרביים בסדיר ובמילואים, לזמן הרב שחלף מעת ביצוע העבירות ולכך שהם נעדרים עבר פלילי.
לצד זאת, בית המשפט קבע כי האחריות שנטלו הנאשמים לא הייתה אמיתית. בית המשפט הזכיר שהנאשמים לא הודו שהתרשלו ולא הודו בקיומה של אחריות פלילית כלשהי מצדם לתוצאות האסון. נהפוך הוא, כפרו במיוחס להם והטילו אחריות, במישרין או ברמיזה, על אחרים ואף הדדית האחד על השני.
ביחס לשיקולי ההרתעה הנדרשים נכתב בגזר הדין כי "יש מקום להרתיע מדריכים, מורים ומנהלים של מסגרות חינוכיות דוגמת בתי ספר, תנועות נוער ומכינות קדם צבאיות להקפיד הקפד היטב לשמור על בטיחות וחיי התלמידים, החניכים ויתר המשתתפים. כך תדע כל אם עברייה כי גורל בניה לא מופקד רק בידי מפקדים שראויים לכך, אלא גם בידי מדריכים, מורים ומנהלי מסגרות הראויים לכך".