היא לא רמזה דבר על הבאות. האזעקה של כניסת שבת. זו שלאחריה קיבלנו דרום לא שקט. דרום רבתי.
מלחמה לא רשמית בדרום. מלחמה שבה הכל מתנהל "כרגיל", ו"רק" אזעקה מתעמרת או שתיים, מפלחות את הדממה מידי פעם. הליכה מהירה או ריצה לממ"ד, שאיננו בחלק גדול מהמקרים. מה שאילץ להסתפק בפתרונות יצירתיים יותר ובטוחים פחות.
ציפיה דרוכה לא לשמוע מאום.
אבל שומעים.
ועוד איך שומעים.
כל אחת ניערה אותנו מסעודת שבת משפחתית או שינה לא סדירה, והביאה בעקבותיה כמה "בומים" כבדים.
כל אחת מהן, גרמה למאות אלפי ילדים מפוחדים להשאר בבית, ולהתקפל בכל עת של אזעקות, שריססו חרדה סביבם, וזרעו עודף רגשות. לא נעימים.
בניינים נעו בזעזוע של ממש, כשטילים יורטו אי שם מעליהם.
הקומות הגבוהות ננטשו לחלוטין.
ולקינוח, מידי פעם זכינו לפיצוצים נטולי אזעקה. מישהו חשש אולי, להפחיד אותנו...
כאן המקום - לפנות למוכשרים שביננו.
אלה שיודעים "לעשות אזעקות".
אותם מטאורים שניחנו ב"סוג של" מיומנות חיקוי ווקאלית בלתי נשלטת.
וקולם שנישא למרחקים.
אלה שגם ברגעי השקט שבין לבין, דואגים לפנק את כל שדרת הבניינים סביבם בתחילת אזעקה כמעט אותנתית.
כזו שמעלה, אפילו לכמה רגעים, את מפלס הפחד עד קרוב מאוד לשיא, ולכל הפחות מבהילה, אפילו אדם אחד.
אנא מכם - די לאזעקות המופרחות-מופרכות.
תנו לפיקוד העורף לעשות את העבודה לבד.
את הכישורים שלכם שמרו היטב. אל תתבזבזו.
חכו לתחרות המז(ע)יק הבא.
כשתפתח - נודיע לכם. אולי באזעקה.
עד אז - עשו טובה. תהיו בשקט.
תודה.
הצגת כל התגובות