האירועים הקשים שאירעו השבוע בסמיכות לרמת גלעד גרמו לי, כמו לרבים אחרים, לזעזוע. אין ספק כי מדובר בחציית קו אדום אשר כמותו טרם ראינו. קשה מאד להסביר את הפעילות החמורה הזו של אנשי הימין אשר תקפו את החיילים וכן את אל"מ כהנא. אין ספק כי אלו אשר צועקים חמס – ובצדק – נגד מדיניות השמאל הקיצוני אשר תוקף את חיילי צה"ל ש'מתעללים' בערבים, לא יוכלו עוד לבוא ולטעון טענות אלו בעוד הם עצמם תוקפים באופן פיזי חיילים.
אנו חיים במדינה שמוצגת כדמוקרטית. זה נתון. ובמדינה דמוקרטית, הצבא אינו כוח שיפוטי או כוח מחוקק. מנהיגי הצבא אינם מחליטים האם לפנות מאחז זה או אחר. הם בסך הכל מבצעים פקודות. פקודות אשר ניתנות להם מבית המשפט או מטעם בית המחוקקים. לבוא ולטעון כאילו החיילים הם אלו אשר אשמים בפינוי מאחז זה או אחר זהו טיעון שגוי מעיקרו.
ברור לחלוטין, כי ישנם מקרים בהם חיילים תוקפים בעוצמה רבה מתיישבים ופועלים מעבר לסמכות הניתנת להם על-פי חוק ואכן במקרה כזה הם צריכים לתת על-כך את הדין, אלא שיש מי שאמור לשפוט אותם על מעשים לא חוקיים כאלו ואחרים. לא יתכן שבמדינה המתיימרת להיות מתוקנת כל אדם ייקח את החוק לידיו ויתקוף את אלו אשר נראים לו כאשמים בפשע זה או אחר. כי בסופו של יום, אף אחד מאיתנו לא רוצה לחיות במדינה בה שולטת האנרכיה.
אך לא זו הנקודה אשר תפסה את עיני באותו הלילה בו אירעו התקיפות. העובדה כי התוקפים משתייכים דווקא למגזר אשר הצבא שימש עבורו במשך שנים רבות כסמל לצביונה של המדינה ובסיס הווייתה של ה'ציונות' כולה, הצליחה להדהים אותי.
השינוי הזה לא החל בשנה האחרונה. הפעם הראשונה בה הבינו אותם חסידי הצבא כי יבוא יום ואותם החיילים יתייחסו אליהם כאל זרים הייתה בשעת הגירוש מגוש קטיף. רבים לא האמינו שהתכנית המרושעת הזו אכן תתבצע, אבל לאחר שהיא קרתה ואלפי בני אדם גורשו בכוח מבתיהם, ההבנה כי 'הצבא היהודי', כבר לא שייך 'לנו', התבססה.
תוסיפו לזה את אירועי עמונה, פינויי מאחזים מדי תקופה ותחושה קשה מאד אשר נוצרה כאילו הצבא ממרר את חיי המתיישבים ביו"ש, הרבה בימיו של מפקד אוגדת יו"ש שמפנה עתה את מקומו, ניצן אלון, ויתברר כי המעשה החמור שנעשה השבוע יושב על משהו ואינו מפציע בחלל ריק. גם אם הצעירים שהתפרעו לקחו את זה רחוק מאד, יש כמה אנשים בממסד שיכולים להאשים בעיקר את עצמם.
הצבא אינו אשם אולי, אך הרושם הזה נוצר. אותם אלה אשר היו רוקדים סביב הרמטכ"ל עם דגלי ישראל בחגיגות 'יום ירושלים', הפכו עתה לאויבים המרים של מפקדי הצבא. אמהות ששלחו את בניהן לשרת ביחידות המובחרות ביותר בצבא, שוקלים כיום את הצעד הזה.
בנקודה הזו, הנהגת המדינה שוגה. כי מי שבסופו של יום נלחם בשורות 'צבא הגנה לישראל', אלו הם החיילים הדתיים אשר כבר היום מהווים חלק לא מבוטל ביחידות הקרביות בצבא ובדרג הקצונה הנמוכה והבינונית. אם אנשים צעירים אלה יאבדו אמון בצבא, הרי שקשה מאד לראות את הצבא מתמודד בעתיד עם יריבים מבחוץ.
אירוע התקיפה הזה, שכאמור, הוא חמור מאין כמותו, מלבד היותו אירוע תקיפה בא לומר איזו אמירה. אמירה חזקה מאד. אמירה אשר מבהירה כי חלקים גדולים מציבור המתיישבים אינו מאמין עוד בצבא ומסוגל אף לתקוף את חייליו. אמירה שכזו אמורה להדאיג מאד את הנהגת המדינה. אם נתניהו ימשיך בפינויי היישובים, הרי שהוא גורם לעוד ועוד אנשים לאבד את האמון בצבא ובסופו של יום הוא עלול להישאר עם חיילים מסוגם של בנו שלו, יאיר נתניהו, שמשרת כיום בדובר צה"ל, בעוד אביו שירת בסיירת. הקרביים ביותר והלוחמים, עלולים לחבור לאותם הפורעים שתקפו השבוע את חיילי הצבא.
לכן על נתניהו לשקול היטב כל פינוי מאחז או יישוב. כי פעולות אלו רק יגבירו את חוסר האימון בצבא ויפגעו בסופו של יום, בביטחון המדינה.