במדינה רחוקה מעבר לים, יושבים במכון מיוחד קבוצה של אנשים ולומדים ומתעמקים בפתירת תעלומה מרתקת: איך יתכן שאחרי אלפי שנה מחזיקה אומתם ושורדת, למרות שכל פעם מחדש יש עליה איום קיומי של ממש המבקש לכלותה ולא להשאיר לה שריד.
והנה, גם אחרי אלפי שנים, מול כל העולם וכוחו, מול אומות גדולות וחזקות, מול מלחמות ומגיפות, רצח אופי ורצח עם, ממשיכה האומה הקטנה להחזיק מעמד, והיא חיה וגדלה ומתעצמת ומצליחה במקומות ששום מדינה גדולה ורבת תקציבים אינה מצליחה בהם. היא הוציאה תחת ידיה אנשים גדולים ודגולים, יש מהם שהמציאו המצאות חשובות שחקקו את שמה בהיסטוריה לעד, יש מהם שחידשו חידושים שאיש לא העלה לפניהם. שמה של האומה הפך למושג.
אומה זו גם היום, בדקות אלו ממש, נרדפת עד צוואר, אויבים קמים עליה, מבקשים להשמידה, אויבים בעלי כח מספרי בלתי נתפס, משאבים כספיים ללא הגבלה ושנאה תהומית של דורות. והיא עדיין שורדת.
יושבים איפה כמה אלפי איש ומתייגעים מבוקר עד ערב כדי לשמר את האומה הזו מפני אויביה. בלעדיהם ובלעדי שכמותם (כך מאמינים מיליונים), אין שום אפשרות שהאומה הקטנה והנרדפת תוכל להחזיק מעמד.
שהרי ההיסטוריה כבר הוכיחה את עצמה, עמים באים והולכים, קמים, מתחזקים, אך לבסוף נעלמים. אימפריות מתמוטטות ונהרסות. רק הם עדיין מחזיקים, נקראים על שם אמונתם אפילו כשהם מפוזרים בעולם וכמעט נטמעים בו. אכן פלא.
"מקריבים את את חייהם בשביל כל האומה שלהם"
יושבים האנשים הללו ומקריבים את חייהם בשביל כל האומה שלהם, אין להם תחביבים, אין שעות פנאי, אין קולנוע או טלוויזיה, אין מסעדות, אין יציאה לקומזיצים בחורשה, כמעט שאין זמן לשיחה עם האישה שלא לדבר על טיול.
קמים הם בבוקר ויוצאים מביתם, הם יחזרו רק אחרי שישבו 11 שעות על אותו מקום וילמדו וילמדו וילמדו. הגב כואב, העיניים דומעות, אך הם מעבירים דף אחדי דף בתחושת שליחות. בלעדיהם, כך אומרת ההיסטוריה, אין קיום לעמם , הוא יהפוך להיות כמו כולם, אמריקאי או סיני, פיני או בריטי, הוא יכול להיות כל עם שיש היום ויעלם מחר. הוא לא יוכל להיות העם היהודי.
האחריות כבדה והמשימה קשה ומפרכת. יום אחרי יום, חמישה ימים בשבוע עשרים בחודש שלוש מאות בשנה, יוצאים בבוקר באור חוזרים בערב בחושך, לא מתקדמים בסולם דרגות, בתפקיד ניהולי, לא נוסעים לחו"ל ועוברים בדיוטי בגלל התפקיד, לא מבקשים העלאה במשכורת. כי הם לא עושים את זה בשביל הכבוד או הכסף, הם עושים את זה מפני שהם שומרים על כל האחים שלהם בכל מקום בעולם, הם אלו שמעבירים את הלפיד, שנושאים אותו מדור לדור.
בזכותם שרדה האומה שלהם את יוון ורומי, בזכותם התאוששה האומה שלהם ממסעות טבח נוראים שמטרתם היתה להשמיד את האומה הקטנה ולהעלימה אחת ולתמיד. אך הם עמדו בפרץ והמורשת ממשיכה לעבור, בעוד הם ממשיכים להמית את עצמם באוהלה של תורה. כל כך פשוט. כל כך הרואי.
אבל יש לחיי העולם הזה צרכים בסיסיים. לא הרבה. מינימום שבמינימום. כי הם לא מבקשים רכב ולא מותרות, לא תשלום עבור שעות נוספות ולא תוספת על הקרבה. הם צריכים את המינימום. פשוט לחיות. כדי שיוכלו להמשיך וללמוד. כי בלי התורה הזאת לא נהיה. לא אני ולא אתן, לא ילדי ולא ילדיכן.
וזו לא מדינה רחוקה מעבר לים אלא כאן ועכשיו ואנחנו.
(פורסם באתר onlife)
הצגת כל התגובות